הילדים יצאו היום למרפסת, כדי לעזור לאמא שלהם לתלות כביסה. היו שם גם תחתונים שלי ופתאום צצו שאלות על תחתונים. מסתבר שזו לא הפעם הראשונה אבל הפעם לגדולה היתה הבחנה חדה "איך אפשר לדעת של מי התחתונים האלה, שלך או של אבא, הם נראים אותו דבר?". גם הקטן שאל משהו אבל ככל הנראה רק פחד שאחותו תקח את התחתוני נינג'גו שלו. אישתי כמעט חטפה התקף לב והצליחה להרגיע את העניין ולשנות נושא, אבל האמת, שאי אפשר לדעת מצי זה ייצא שוב וכמה מבוכה זה יגרום.
אחד הפוסטים הראשונים שלי היו על רגע מביך אחד שנתן לי סטירת לחי, אבל כנראה לא מספיק חזקה כדי לנהל את כל הסיכונים ולחשוב על כל האפשרויות. אז נכון שלא פשעתי ולא עשיתי שום רע לאף אחד, בסה"כ נתתי לעצמי לבטא את עצמי בדרך אחרת מהמקובל, נתתי לעצמי להיות אני, אחרי הרבה שנים של הכחשה. הם אמנם עדיין קטנים ולא מבינים את המשמעות של הדברים ובטוח שמיניות זה מושג זר להם, אבל אין לי שום כוונה להכניס אותם לבלבול מיותר, יהיה להם מספיק "צרות" משלהם, בעוד כמה שנים בודדות, אז אני לא צריך להכניס אותם גם לשלי.
הבטחתי שאשמור עליהם, מכל משמר ולצערי הרב, פישלתי ואני צריך לקחת אחריות ולעשות מעשה. אני לא רואה לנכון להסביר להם למה אבא שלהם לובש תחתונים כמו של אמא שלהם ולכן מחר בבוקר, ארון הבגדים שלי יחזור להראות כמו לפני שנתיים בערך... עצוב לי, אבל אני לא רואה שום דרך אחרת. אני יכול להיות גאה בעצני שהלכתי עם האמת שלי, להגיד תודה לאישתי שתמכה בי מעל למצופה, אולי יום יבוא ואחזור
