את צלקת השואה קיבלתי דרך חבל הטבור, עוד לפני שנולדתי... לקחו לי שנים לעכל את הצלקת הזאת שהולכת איתי על בסיס קבוע... כילד, אני זוכר את היום כטראומתי, לא התחברתי לטקסים, לחולצה הלבנה, אחרי בי"ס, התיישבתי מול הטלוויזיה ומילאתי את הנשמה שלי בסרטי שואה או בהקשבה לתכניות רדיו.. לא אשכח שהיו מקריאים את "האי ברחוב הציפורים" וזה היה כמו מנת סם לנרקומן שחיכה כל השנה לתת ביטוי לצלקת הזאת..
אצל סבתא שלי היו תלויות שתי תמונות במזדרון, תמיד שאלתי את סבתא שלי ותמיד אותה תשובה "דודים מיוון" בלי שם, רק דודים... בבית שלנו תמיד היה אוכל לגדוד, מקרר אחד לא הספיק, היה גם מקפיא אם היימח שמם יבואו... שנים שאבא שלי קנה בעצמו ציוד משרדי, רק שלא יהיה תוצרת גרמניה.
כולם מכירים את "אפר ואבק" המופתי של יהודה פוליקר ויעקב גלעד שהיה ביטוי לאותה טראומה והמציאות הלא פשוטה של הדור השני ובהתמודדות עם ההורים, ניצולי השואה. בשנת 94 יצא אלבום מופתי אחר, שנתן ביטוי לדור השלישי... האלבום הגיע ממקום לא כלכך צפוי, מלהקת Salem שהיתה (אם אני לא טועה) להקת המטאל הראשונה בישראל. האלבום Kaddish היה ונשאר אחד האלבומים הכי חשובים שיצאו כאן הוא כולל גירסה מחודשת של "העיירה בוערת". השיר גרר אחריו גל גדול של מחאה בשל העובדה שהלהקה שרה ומנגנת על השואה תוך שימוש במוזיקה "קיצונית" אחרת, רחוקה מהמיינסטרים. הקליפ שודר בטלוויזיה וגרר אחריו מחאה ואף דיון מיוחד בכנסת, שאסרה על שידור הקליפ. יומיים לאחר מכן הוסר איסור ההקרנה והקליפ חזר להופיע על גבי המסכים, זאת לאחר התערבות של שבח וייס, חבר כנסת וניצול שואה.
מאז ועד היום השואה, הולכת איתי לכל מקום והפכה עוד יותר משמעותית יותר כשהפכתי לאבא... אין מושג איך היום הזה ישתלב עם הבידוד המקולל הזה, אבל נשתדל להחזיק מעמד
