שירים ואיברים

עם הזין ביד

כשאחרון העלים ינשור

ואעמוד זקוף וערום

לא תהיה שום הגנה

רק קור חודר

טיפות זולגות

וחושך

נותר רק לקוות שמתחת ללובן האינסופי מסתרים זרעי השינוי

חורף אכזר לכולנו ולילה טוב

אם אני אקלף פתאום את הרצפה

מה תחשבו? מה תחשבו?

אם אקלף את הרצפה.

אם אני אעזוב אתכם עכשיו

מה תעשו? מה תעשו?

אם אעזוב עכשיו.

עכשיו זה עכשיו

ואני זה אני

ואתם זה אתם

מה תחשבו? מי אתם בכלל?

ומה אחשוב אני? ומי אני בכלל?

אם אתם תפסיקו לחשוב עליהם

אולי כבר לא יהיה אתם

ותוכלו סוף סוף לחשוב

ואם תחשבי עליי מדי פעם

אני אשמח. אשמח כל כך

ולא אבין שאנחנו זה דבר מסובך

מה תחשבי? מי את בכלל?

מה אחשוב אני? ומי אני בכלל?

ורק אתה יושב וכותב וחושב

שאם תחשוב מספיק ייקרה

זה לא ייקרה אם לא

תתן לזה לקרות

אם לא תעשה שייקרה

אז תנו לי לקלף את הרצפה.

מה העניין בעצם?

למה אני מחכה?

עיניי נעצמות משעמום עצמי

תפוס בשרירי הקיבעון המחשבתי

שקוע בכורסא הנוחה כל כך

לא מצליח. לא רוצה לשנות.

מסביב טסים, עובדים, לומדים.

מתכננים. יודעים ולא יודעים.

אני מ‎עבר ללא יודע.

זורם. גם ביוב יכול לזרום.

והכל חוזר למטרה. מה חשוב.

מה נכון. מה יגרום לכל זה להשתנות.

להיזכר כתקופה אבודה שחלפה לה.

לצחוק על מי שהייתי ועל מי שלא חשבתי שאהיה.

אני רוצה לטעות. לפחות זה יראה שבחרתי.

שהתקדמתי. כעת אני מוגן מטעויות.

חופשי לעשות כלום. להתקיים.

והכדור מסתובב.

קשה לכתוב בלי דימויים זולים..

הגיע הזמן להפסיק.

רצון לרצון

תקווה לתקווה

ספק לספק

חשק לחשק

רגש לרגש

צמא לצמא

ציפייה לציפייה

חלום לחלום.

לחברה הכי טובה שלי יש טלגרם. אני בקושי משתמש בטלגרם אז יכול לראות במסך אחד את כל השיחות שעשיתי. היא נמצאת בסוף כי גם היא לא נמצאת בטלגרם הרבה. ובכלל הכי טוב לראות בעיניים או לפחות לשמוע בשפופרת. בכל מקרה ההודעה האחרונה בשיחה היא שלי אליה. שתי מילים פשוטות שמחזקות אותי כל פעם שאני קורא אותן. מקווה שבמידה גם אותה. שתדע. "אני פה"

או שמנגינת הפתיחה של בוג'ק הורסמן ממש דומה לזו של היהודים באים בלי היהדות ועם הדכאון הקיומי?

אז תגידו