אני לא כותב. זו אשליה בלבד.
רק המחשבה על לכתוב מכניסה אותי לסרטים
ואין לי סבלנות למסר, אחד גדול ככל שיהיה.
פחד שלא אמצא את המילים.
פחד שאחפש מילים בשביל אחרים. בשביל מבנה ויופי. אפילו חשבתי על חלק מהם לפני שהתיישבתי לא לכתוב. אולי אשרבט. העט מאתגרת בלאו הכי. חשבתי על כך שאני פרפקציוניסט מיואש כשהבנתי שאי אפשר מושלם, לא ביכולותיי ולא בהבנת העולם נכנעתי. הפסקתי לנסות. לא ויתרתי על השאיפה אלא תירצתי את הויתור בידיעה שיש רק הצלחה אחת והיא לא תקרה. מדוע להתאמץ להפסיד? אין זה משנה. אולי נהייתי אקזיסטנציאליסט מחופש. תר אחרי משמעות בקטע מודע לעצמו. שורף זמן, אנרגיה ומחשבות על דבר שלא קיים אך כה חשוב לי. הלוואי והייתי פציפיסט מסוקס. אפסיק להילחם בשביל מה שלא קרה ולא יקרה. דואג לנראות ברמה שבה לא ייראה שיש לי דאגות בכלל. חסכון במילים. כששומרים על השקט מספיק אפשר לחשוב שאתה חכם כי למעט המילים יש משמעות. או שתאבד את המקום לדבר. החלל יתמלא במילים אחרות שתאלץ לקבל. והתחמקות מהמילים שבראש תתקע לך במקום מנגינות ושירים שאינך רוצה. והמחשבות לא נעלמות. מופיעות בלילה מפריעות לישון. לעבד. לחלום. לחשוב בהגיון. ריאליסט מנומס