במשך שנים את היית האש ואני הייתי המים.
האש שבך בערה על להבה נמוכה, ואני הייתי עסוק בלכבות, בלשמור שהיא לא תשרוף דברים סביבך, שלא תשרוף אותך. האש התבטאה בהרבה תחומים בחיים אבל התפקיד שלי נשאר זהה - להיות סמי הכבאי...
תמיד הזהירו אותנו "מי שמשחק באש סופו להכוות", אז פחדתי מהכוויה ונשאבתי להיות המים (no pun intended) . מי שמשחק במים יכול במקסימום להרטב, ולהרטב זה כידוע הרבה יותר טוב מלקבל כוויה.
העכשיו האש ניצתה מחדש והיא דולקת, בהירה מאי פעם, את רוצה שירתמו את האש, שלא יעזו לכבות אותה! שיתעלו אותה, ישתמשו בה לבישול, לתאורה, לכל דבר שבשבילו האש הזאת טובה.
אבל אני המים, ומים כידוע לא יכולים לרתום את האש, הם רק יכולים לכבות אותה, להנמיך אותה.
ככה את רואה אותי, אחרי שנים של להיות מים, את לא יכולה לראות אותי מחוץ להקשר שבו אני הייתי עבורך כל השנים: זה שמכבה ושומר שהאש לא תתפשט.
עכשיו את רוצה לשחק עם האש, לגלות כמה הלהבה חזקה... ומה יקרה כשהאש תתפשט? תתחיל לכלות חלקים ממך ומאיתנו? תגרום לכוויות? מי יכבה? המים?
לא רוצה להיות יותר מים! לא רוצה להיות סמי הכבאי, נמאס לי...
לא רוצה להיות ההורה התורן במדורת ל"ג בעומר שעומד בצד עם דלי מים ומטף וצועק לילדים שיפסיקו להשתולל עם האש, בזמן שהוא רואה את הילדים משחקים וכל מה שבא לו זה לשחק באש בעצמו...