חלקי מילים

שאריות מרומא יכולות לספק אותי. כמעט לגמרי. בוחרת בחירות מרעננת זכרונות יודעת מה אני לא. 

וברומא, כמו רומאית. 

הטרדה היחידה שצצה לי לזמן קצר היתה

המצרי הגיע, המצרי חייב ללכת.

אדם צריך שיהיה לו מה שממלא אותו, היא אומרת, ומתחילה למנות וממשיכה למנות ואני מייחלת לרגע שימלא אותי יותר מכל והוא מלא בקצפ ובריח נפלא ובמשקל כה קל עד שאין לי צורך בצילום בהונות מבצבצות או ציץ שמציץ. נטו. רבע שעה של ציפה ושקט ושלווה.

ההבדל בין לצאת להליכה ארוכה על רכס הכרמל או לאורך הטיילת הוא בעיקר השטיחות של המסלול והבונוס הוא היכולת להרכיב משקפי שמש ולנעוץ מבטים בשלל איברים של החולפים מולי. תענוג.

כשהולכים למרכז הכרמל בחושך יש קטע קטן שבו הצל נמצא מאחור ואי אפשר שלא להרגיש שמישהו עוקב אחרי ובכל זאת. נעים זה לא.

שינויים ותמורות בחייה של מותרת:

מזמינים אותי לאיטליה ואני ממש, אבל ממש, שמחה.

כמות הזיונים יורדת פלאים ואני לא נלחצת, אני לא נלחצת.

חצאי מגשי אוכל הולכים לפח ואני לא מאמינה שזה יכול להיות כך.

והשוס הגדול מכולם: הולכת לבדי (!) למאי מרקט. כולל החניון. ופוגשת שם בביקור אחד שלושה אנשים. יקרים. 

שומעים שאני מרוצה מהחיים?

ולפני שאני נוסעת תלאביבה אני מתלבטת אם להשאיר זיפים כדי לתת חוויית משתמש כזו או לגלח ואז אחרת ורק מי שמכיר אותי ידע מה לא הגיוני בצילום. 

ליחשושי הזמנת שני מקומות במסעדה ואני יודעת שלא בי מדובר ומשתבללת בערב וחולמת בלילה ששונאת אותו ובבוקר קמה רפויה יותר ובערב הבא כבר לא אכפת לי עם מי ולמה הצורך הזה לפלרטט ולכבוש או להכבש או להרשים כשטורח לספר רבות כמה נעים ונוח מה שיש ביננו. אני פתיה או פותה או כל שם גנרי אחר, אבל הרי זה מתעכל לי בסופ ויורד במורד הושט ואני יכולה להכיל הכל כי יש לי חיבוקים אינסופיים ומגע רב ונעים ומתאים וזיונים ושעות של מנוחה נטולת הצקות ותובענות אפסית ועוד כל מיני נילווים שמנעימים את לילותי ובקריי, אז מה משקל הבליינות הזו שלו? קטן. או שאני קטנה. וכך, בלופים אינסופיים, אני אחיה את חיי. והכי הכי חשוב - הבויילר תוקן וחודשו שעות האמבטיות והתמונה, גילוי נאות, היא מאמבטיה בבית הקודם קודם שלי. 

באחד הלילות הבודדים בהם לא נרדמתי לפני זה שאני מנעימה לו בגב התחשק לי כל כך סנדויץ מפואר, צרפתי כזה, חצי באגט, המון חמאה, שינקן מעושן, בייקון, חסה, אמנטל, ראיתי אותו ונרדמתי כל כך טוב עד כדי התעוררות עם שעון מעורר! אני!

הערב הזדמנה לי הזדמנות לשנע באגט אחד מחיפה תל אביבה. 

אהבה.

בשיחת טלפון לא צפויה אחרי יותר מכמעט שני עשורים, כשהוא אומר לי שמה שהוא זוכר זה שאני נעימה, נוחה, מסתפקת ושמחה במה שנותנים לי, לא מציקה, ועוד כמה מחמאות מהאגפ הזה, אני מחבקת את האסימון שנפל ומבינה שאלו הן חוזקותי. זה עושה סדר ומפשט ה-כל. 

ואת זה למדתי בשישי שאני ממש מחבבת, אחד מתחת לשרטרז. הירוק.