|
|
|
לפני 27 שנים פחות שלוש שעות ראיתי את הפרק הראשון של אלי מקביל ואז באמצעו טסנו בחיפושית הכתומה לבית החולים.
היום אני מברכת על השיבה הביתה, על אפ שלל האתגרים.
בגלגול הבא: רק חתולים.
החיים בלי אסטרוגן יבשושיים אבל משהו ברמת היכולת לעשות טוב לעצמי התעצם.
ואם לא ברור אם חלל שאמור להתמלא בטוב ונעים מזמן אליו קשיים ועוד קשיים מה שכן ברור זה שנדרשת שלווה וריפוד ברגעים נעימים.
דרושים עוד.
שבועות מבולגנים מלחיצים מלמדים מתישים מרוששים נדודי שינה בבתים מזדמנים כלבים חתולים ועוד מיני פרחים וחיות בר, ואני בודדת נודדת, ובכל זאת מצאתי לי אומץ להתפנק באהוב עלי מכולם לבדי ובמקום הכי טוב ever כי זה מה שאני רוצה.
אני!
הצלחתי!
לא
לבטל
ואפילו מיקה נתפסה מופתעת
תודה.
אני עוברת כבר מאות ימים ולילות נטולי גבר, את זה אני דוחה ודוחה ודוחה, עם ההוא מבטלת, לקודם לא עונה, מהבא מתחמקת. והערב בתוך אמבטיית קצפ והודיה, קופץ עלי השמפו ונכנס לי לעין והוא במרקם של זרע ואני מקללת וצוחקת ביחד ובדיוק אז אזעקה בלי התרעה ואני כמעט נופלת על החתול ומגיעה למיטה וקולטת שזה כנראה היה רמז ואיך לא צילמתי את המבט הזה בשניה שבה הזרע נשפך לכיוונו, מה שכן צילמתי הוא החתול הגאון שלמד מה עושים באזעקות.
איזה שילוב של זריקה בתחת לגב ולקט שירי צביקה פיקה, איזה שילוב.
המאהב עמוד 341 יש שם שתי שורות שנחרטו אצלי בראש מאז שלמדנו אותו לבחינת הבגרות אני קוראת לאיטי כדי שלא יגמר לי ומתחילה לחשוב שמה שנחרט הומצא על ידי אבל הנה הגעתי שבת של מנוחה גדולה וסיפוקים משונים.
איך כותבים השתלשלות של שבבי מחשבות ועוד כאלו שברחו לכיוון הרגש? מאתמול נתקע לי בראש הסוס עם כתם על המצח ואני נכנסת לאוטו ושרה בקולי קולות עם חוה ושלומי ואז מזדחלת לי מחשבה על משהו שישמח את אימי ביום הולדתה השמונים ואיך ילדים גדלים למוזיקה של ההורים ופתאום אני מתחילה לשאוג ליטרלי כאב כי פיזית מתכווץ לי הלב על ילד שלא יכול לשיר וזה מרגש ועוצמתי ותודה ואז עוברת לאליאב שאומר לי תפתחי חלון ואני מרגישה שהיום אני חייבת להזדיין.
ובפקק הנוראי שהייתי בו עכשיו שעתיים ורבע, פתאום עלה בי זכרון אחד של אני נגררת על הברכיים הערומות בנקודת תצפית על ירח מלא בכרמל ואחריו זכרון אחר של אני נרדמת בתוך חיבוק של איש שמסתמס עם אחרות ואחריו הקשבתי לסוס עם כתם על המצח ואחריו עלה זכרון של השפרצה ושל זיוני פה ושל זחילה על ארבע ונענוע שדיים וכל הזכרונות שהציפו דוקא בפקק וממרחק שנות אור חייכו אותי והעבירו את זמני שם, אבל מגפי הגשם שחיכו לי בחבילה על יד הדלת עשו אותי מאושרת. גם החתול שמח.
שנתי נודדת בלילה כי טארמפ נכנס לי לתודעה בלי שום אישור אבל בבוקר כשאני נשרכת לעבודה אני נתקלת במוכר סופר עירני ומצחיק וחברותי שנותן לי את ליבו במתנה. ויוצאת מחוייכת.
