|
|
|
יש אצלי התלבטות גדולה כרגע, כזו שגולשת ממני ואני לא מצליחה להכיל. אני עוברת ושופכת מרוגשת אצל כמה נבחרים ורובם אומרים את אותו דבר. יש את ה-חברה שיש לה חבר (חלקי) ואת ה-חבר שהיה לי (ונשאר מקשיב) ואת ה-בוס המיתולוגי (שרק איתי מייצר שיחות פתוחות) ובסופ בסופ, אחליט מתוך הבטן הרכה שלי (ואשתדל להתעלם מהיחידה שברור שתקצוץ לי ת'כנפיים). מרוגשת.
פעמיים היום
חמקה לי או ממני
יכולת הבחירה והגמירה
הוא מלטפ לי את הראש
וירטואלית
ואני מנקרת
ונרדמת בשניה
וזה כי לא ליטפו לי ת'ראש מעולם. דאמט.
ולרגע
געגוע
לא במיטבי, כן מתענגת על ארוחת ערב מעולה מנסה לקנח במשהו סמי-חוקי ובמקביל עצלנית מכדי לתפוס את הרגע היפה ומצלמת שניה אחרי. אז מה? היה טעים ונעים. בעיקר לפנות בוקר עם עורבני מציק ועיסוי שכמות מעולה.
פספוס.
משהו חייב לקרות
חייב לקרות
שלוש לפנות בוקר, ג'ו ואני מתנשקים במיטה, סותרים סדינים ומתקשים להרדם. אושר ועונג והנאה מחזיקים אותנו ערים עד היציאה לעבודה כבר, עם חיוך ושמש בכיסים.
'את צריכה חבר' היא אומרת לי ורצה אל עבר האופק בדיוק כשהשמש שוקעת.
כשהיא מספרת על גירושים אני קולטת שתמיד יוצאת מנקודת ההנחה שמי שמולי רצה להתגרש, ולא הפוך.
אז אצלה זה הפוך וכמעט מעדתי באימפולסיביות שלי בשאלה חסרת טקט, ולמזלי הרגשתי.
כשהיא סיפרה איך הוא תמיד לקח את היד שלה לפני שהיו חוצים במעבר חציה, התכווץ לי משהו בלב וכל מעט שערותי הבלונדיניות סמרו.
