חלקי מילים

ויש פעמים נדירות בהן אני מכירה בטעותי שלי.

כמו נהגת בוס. מחכה. באהבה. 

נג'מה? לא.

בית? כן.

לאבא שלי יש סולם. 

אין דבר בעולם הזה שהוא לא יכול לתקן. 

וגם לכעוס על מי שנדמה לו שפוגע בי.

זכיתי. והצליח לי. ואני מודה. והשער סופסופ נפתח.

חצי לילה אני שואלת אותי אם יכולתי לתת במציאות רק חלקים, נבחרים, שדיים לבנים למשל, היה נוח או נינוח יותר? אני יודעת להצטמצם לכדי גופ. בשניית בוקר כשהבטן הרפויה שלי לא מסתתרת, אני יודעת את התשובה. יהיה האיש.

אני עפה כמו על טיל למיטה בכמעט חצות היום, בולעת ובולעת (אנטיביוטיקה, פרוביוטיקה ועוד), ישנה בלי לנדוד, מתעוררת טוב יותר, ואז נתקלת בדוגי בג המושלם הזה:

אני נכנסת יותר עייפה מרעבה הביתה אחרי הרבה זמן, זוג חתולים חולקים איתי בתאווה גדולה פרושוטו ואמבטיה. ואהבה.

ביום שבו נולדתי מכנסונים קטנטנים שקיבלתי בברכה שולחים אותי לאמבט מלא קצפ עם כוס דומדמניות שחורות כי חובה עלי להזמין גרבי רשת שיתאימו.

לב שנמצא על המדרגות ומוגש כהלצה, פותח שיחה על *מה את רוצה*, ו*לא יודעת* אסור לי להגיד, ומחמאות נשפכות ממנו כשמתאר איך רואה אותי, כבר חצי שנה, שבוע אחרי שבוע, ואני הודפת ומקטינה ומתרווחת בלא יודעת שלי שנאמר כמו מנטרה ועוד בקול ילדותי והוא מצווה עלי לראות כמה אני שווה.

השמש של פארג' קורעת את הים

שמש לבבית, אני אומרת

המשיכי להביט מערבה, אני נלחשת

עוד מעט יום הולדת והפעם אני מתעקשת עם עצמי על לדעת ואז גם להגיד מה רוצה לא מה לא.