חלקי מילים

שייק לפטיני טייק וואן, לא רע בכלל.

אחרי דקה סמס מפיצה האט, צ'יזי בייטס ועוד. 

אני, לפעמים, נדירות, בוחרת נכון.

ריח של עופ מהשכנים מטיס אותי לקנות גם ולעמוד וכמעט לריב על שטח השיש, כדי להרכיב לא לבדי מנה שאינה בסגנון הרגיל שלי. על אפ כל ההבדלים ביננו, יוצא טעים בצורה בלתי רגילה והשולחן שנערך אחר כבוד נעים ומסכם את כל הסופש הזה. שלמות נינוחה. וגם נינוחות שלמה. 

כמו האיש על הגלשן שבקושי רב נראה מהחופ, כך אני מגלה באוטו באור מלא כשאני מסתכלת עלי מהצד את השערה הארוכה מתחת לסנטר. ומתבאסת לא בגללה, אלא בגלל ההעדר של זה שאהב לראות אותן בשבילי.

קילינג מי סופטלי, אני כותבת 

סורי, היא עונה

השכמה מוקדמת עד כדי חשכה, תדלוק, קפה, ושניה לגנוב מראה מרגיע, כשכולי עדיין בריח של מיטה חתוליים ומלא כריות.

אני יושבת לצידו פעם בשבוע כבר שנתיים. חוץ מצבע עיניו השקופות-תכולות, לא ראיתי עד היום את הורידים הבולטים בגב כפות ידיו. אני לא אמורה להסתכל עליו כגבר. אני אמורה למצוא גבר להסתכל עליו.

והיום בתפריט, נכפה עלי משהו רך. חמים. לבנבן. מעליו קינמון. אם הייתי נועזת הייתי מתבלנת ביותר.

הזמנות כפולות ומשולשות ב-עלי, מה אומרות עלי?

אני מפנטזת על כמה וכמה דברים מז'אנרים שונים כשאני בדרך צפונה, ומתחייבת לממש אחד מהם היום. לפחות. כשמתקרבת, משחקת משחק של הימור, אם תהיה חניה - אעצור. אבל אין. אבל נותר לי מרווח זמן שמאפשר עוד סיבוב. ואז נהיית חניה. ואז אין ברירה אלא לממש. ומשם למימוש הבא שלא כולל מישוש. לדאבוני. 

רגש כזה או רגש אחר או אי הבנה עד הסופ

פעם תורי ופעם תורך.

יכול היה להיות יותר פשוט?

שלוות עולמים, לא רק בפרדס חנה כרכור (וגם לא רק בכרדס חנה פרפור), מעל גן החיות הלא תנכי, כשלזניה נפלאה בדרכה עלי וצילום של תזכורת משוגר אלי.