|
|
|
אז הספקנו לבצע סעיפ אחד מרשימת התכניות שלנו, והספקתי אני לישון, ולכאוב ראש, ולקבל כרית בהתאמה אישית, ולהיות מפונקת בשתי ארוחות מצוינות, ומעט לדבר ולהשתדל לא להשוות ולשקוע בהבלי בואו-לאכול-איתי וגם לזכור את האורות. אני נוסעת צפונה נינוחה ואהובה. תודה.
ביום ההתחלה של אבא-חטוב אני פוצחת בלהיות מפונקת בהשקעה הזו:
מגועל של אוכל בעבודה הישר אל קראנץ שוקולד שמחוסלת עד חציה כשאני ממתינה נרגנת בחניה מקללת את מי שתפס לי אותה ומקשיבה בטלפון למילים חכמות. משם הישר לחבילה האחרונה שנותרה לי מהסופר הקפריסאי, ומכאן שארית היממה חייבת להשתפר. חייבת. משהו חייב לקרות.
ישנה וערה בשעות מוזרות מה שמאפשר הנאה מורחבת מהבית והנופ בשעות לא מוכרות.
בלילה חלמתי שאנחנו מתחתנים, אני מתאפקת מלכתוב לו, וזה נשמע אפילו הגיוני. ונעים.
בבוקר לוחצת על דוושת הגז בקוצר סבלנות וללא חכמה. אל תתני לזה לגלוש, עשי לעצמך סדר ודברי, פעם אחת בחיים, דברי, אומרת לעצמי ויודעת שאין לי סיכוי.
אני מגיעה סופר-נרגנת לסניפ קבלת הדואר הכי פחות חביב עלי בעיר, פורמת אריזות, ממלאה מגירות בעוד בגדי רשת, כדי לקלוט שאין בשופינג שום דבר מנחם.
כבר אחרי חצות אני שמה לב פתאום, וגם אחרי שנרדמתי בבגדי היוגה (כן! לא ביטלתי), שמחתי להחליפ בגדים ולא רק.
ובגרסת הערב, אחרי ארבע פרוסות לחם מחמצת נפלא שהיא הביאה, אני מרגישה שאני מגזימה בהכל.
אילו מחמאות קיבלת החודש, הוא שואל
ואני נאלמת למשך מספר דקות
ולאט לאט כן מוצאת, ואפילו לא מעטות, רק שאיכשהו אני לא סופרת אותן או שהן בנפח כזה שלא מצטברות לכדי התרוממות.
ובלילה, אפשר היה להחמיא ואפשר היה להתבאס ממה שבחרתי לישון איתו.
אולי בגלל התחרה
אי סנכרון מתסכל שכזה
חוסר בטיימינג זה שיט
מחייכת
קרן שמש מאוחרת מפריעה לי לכתוב איפה אני רואה את עצמי ביחסים עם כמה מהאנשים הקרובים אלי בעוד עשור.
מודה לה ומתחמקת מהמשימה.
