חלקי מילים

אני יושבת לי בערב שישי בדירתי הנפלאה, ומתרגלת להיות עם עצמי בטוב. גברת לוי, מה שלומך, היא שואלת, אני בסדר, אני עונה.

התמונה מאתמול, לא מהיום. היום בפיג'מה.

אני, מומגשת

וברו-ר שבמציאות טעים יותר משבהצטלמות

פעם היו לי לקצת זמן שלושה שלטים בחדר השינה עם מילים. הכי בנאליות שאפשר. אין לי שלטים. נהיה לי פשוט. 

אני מנסה להשוויץ בזכרוני שהמרכבה שהיתה בזמני היתה סימן 2ב (!)

וצודקת

ואז כשמחפשת להראות להם תמונה מהצבא מוצאת בטעות ערימת תמונות שחיפשתי כמה שנים 

מלפני טריליוני שנים.

כיפ.

קצפת ב'

'יאללה בואי' נשמע לי תמיד נהדר. 

'בואי, תתקרבי' מהדהד מהעבר.

והכי נעים זה 'נו, למה את עדיין לא כאן'.

את החולצה האדומה שנאתי כי גירדה.

בין חיפושי תמונות לא ישנות אני משתהה על זו שצולמה בשניה לא כפתיינות טהורה לא במיטבה אבל הוציאה ממני משהו פשוט. פשוט. לא מסתבך.

ובהקדמה של יומיים, מציינים שלושים שנות העדרות של אהוב, וכמעט באותה נשימה  יומולדת לאחר. אני מתפעלת מפטריות שנקטפו כצרור ומדמיינת שעל ידי קוטפים מתנדבים מחייכת ומצלמת. המון המון זמן שום דבר לא קרא לי לצלמותו.

מילים אין לי כמעט או בכלל וגם תאבון אמיתי וחי לאוכל או להליכות אבד לי, אבל, אבל, אני מדושנת ושלווה ואין לי פירור להתלונן עליו. ממש.

גשם כבר יורד ועדיין אין מרק. צמרות עצים בריח הזה עושות אותי שמחה. למדי.