|
|
|
חמבבית, באמת, בהשוואה לכמה שנעים כרגע בחוץ. לא, זה לא אומר, ואולי כן, שאני ממש רוצה לישון בחוץ.
לכאורה סתם יום, אבל בפריטה לפרוטות ולזוטות - היה לי בו כל מה שעשה לי חופש ונינוח וטעים ונעים. לא כמו נעימי-בגב, אבל כשהלכתי הביתה הלכתי זקופה.
רשמתי לי פעם אחרונה במתכונת של אני-כמו-שהייתי-עד-לפני-שבוע (ואת! כשתצפיני, ב-רור שנלך) ונהניתי מכל ביס (אם מתבוננים היטב רואים שהיה שם גם סלט חוקי)
מצטטת, האיש גאון:
מי שמעצב את עצמו מחדש | שייקח בחשבון שהוא | יתעצב לא מעט | בדרך מפה לשם
בהתכנסות עד כדי השתבללות בהקפדה על כמה תחומים בנסיונות למתוח קוים מתעלמת מכתב היד הלא מוקפד מתרכזת בכתמי השמן שקפץ מהתבנית הולכת לישון מתה במיטה מתעוררת מחלום אירוטי כזה שכבר שנים לא היה לי מתקלחת ויוצאת לשמר הרגלים טובים
מדברים על פיפי
ואז בהליכה
באמצע שומקום
פיפי מול הנופ
שוב ההוא שהוא לא אני, כותב מדוייק כל כך לי:
נסו להיות | אפילו ליום אחד | מה שאתם לא | תתחילו בקטן | ותגבירו משם | מה אכפת לכם | מקסימום תגלו | שזה כל כך | אבל כל כך | מושך אתכם | להיות לא אתם | ותתאהבו מחדש בדמות במראה | עד שפתאום היא תהיה כן | אתם
ובלילה במעט שישנתי חלמתי בערבוביה גדולה על מכוניות אדומות חדשות ועל סודוקואים פתורים לתפארת ועל התרגשויות ודפים חדשים ואולי בכלל לא חלמתי
כשיוצאת ממנה רואה שהאוטו הלא נקי שלי מלא בפרחים נהדרים שנשרו, ואחד אפילו נסע איתי מאצלה עד אצלי. כשמסכמות שבוע אני אוספת דמעות על שלל ארועים קטנים וגדולים והמסקנה שלה היא שאני קשובה יותר ונכונה יותר ופתוחה לתזוזה. גם כשאני חוצה צמתים בדרך ורואה מפגינים אני מתרגשת עד דמעות. צוחקת לעצמי על עצמי, מה נהיה, מה?
מגיעה הביתה שוטפת כלים ביתר תשומת לב, לא ארצה שיעירו לי שוב.
ומחכה.
במחאות אני לא מצטיינת, אבל מוחאת כפיים אחרי שמסיימת לשטופ כלים אחרי ארוחת ערב חביבה וקצת מוחת דמעה כשמוצאת משהו ישן וקצת מחטאה את הכרית מחתול שהחליט לאמץ אותי וד"ש לטלי35 הפעלתנית והמפעילנית והרזה. שבת. שלום.
עבודה מהבית.
קוים לדמותה.
ארבע אפס אפס ואני לבדי במיטה.
פשוט, חברי, מלא מילים ועוד יותר מלא ביסים טעימים. תודה.
