לפני שנה או אולי פחות או אולי יותר, הראתה לי נ. ציורים שלה מחוג ציור שאליו הלכה עם בעלה. חוץ מהשמחה שלי על עצם היצירה שלה, כשביקשתי לבחור ציור ולקחת לתלות בבית, בחרתי באחד שלא באמת מצא חן בעיני ולא מצאתי לו מקום בבית הקודם שלי. הציור היה מונח במרפסת, עם הפנים לסלון, וכל אורח שהגיע אלי היה בטוח שאני ציירתי אותו. כשעברתי דירה לפני חודשיים הוא היה הפריט האחרון שנשאר בדירה, ומשם עבר להשאר באוטו שלי. נסע איתי עד לפני שבוע, אז החלפתי רכב והוצאתי אותו ואת כל הכבודה שעוד היתה באוטו. התלבטתי מה לעשות איתו, אם להחזיר לבעלה, אם לתלות איפשהו, וכך יצא שמרוב חבילות שאיתן עליתי הביתה הציור נשאר מונח בחדר המדרגות. כשחזרתי מהעבודה ראיתי שמישהו תלה אותו והוא מצא את מקומו. היום באזכרה שמחתי לספר לה בלב שהציור עם ההרבה כתומים תלוי אחר כבוד סופסופ. כמה המוני חברות וחברים היו לה. כמה צוהלת וחפרנית היא היתה. כמה לא נתפס שהיא כבר לא.
