לפני 4 שנים. 15 באוגוסט 2019 בשעה 5:13
חמישים קילומטרים אותם אני מנסה לעופ, שוב, במאה וחמישים קמ"ש. זה לא מצליח ואני מקללת את כל מי שבולם אותי. אחד משחק איתי משחק וזה לא מצחיק. מהבהב. עוקפ. מאט. חוזר. בסופ אפילו מנופפ בידיים. אני נבהלת לרגע ועוצרת בצד. מפגרת. לאן את ממהרת? את מבינה הכל. את יודעת את המרחק בין מה שאת רוצה לבין מה שרוצים ממך, או בניסוח אחר, ממה שאת מסוגלת רוצה יכולה לתת. אז לאט לך. כאן ועכשיו ועתיד וכלי אוכל לפסח וספה מכוערת של התפשרויות הדדיות וכאלו הם החיים. אין סיבה לטוס על מאה חמישים ולהתרסק בכביש הבוקר.
רדודה שכמותי, מהרהרת, מזלי שהערב מחכה לי ואני לו, האחד שברגע שיפתח את פיו הלב שלי יתרווח (שלמה ארצי, כמובן).
