לפני 4 שנים. 14 בנובמבר 2019 בשעה 5:27
איכשהו נהיה ככה שאני מתקרבת רק כשנשמעת האמירה 'את יכולה' או שמגיעה הטפיחה הקלה הזו באצבע אחת על הראש שלי. הראש הקטן שלי. הריקני. אני נהיית חסרת ונטולת הכל מלבד הרצון להעמיק, לבלוע, להתחכך, להצמד ושוב מכל אלו ונמוך יותר ושוב. יוצאת לעבודה אפופה במחשבות על חיבורים. מרקמים. כאבים. מרחקים שנפתחים. ובעשן הסדינים הלבנים גם.
