כיתה ח', ירון שהיה לשלושה שבועות החבר הראשון שלי, גרם לי להרגיש שיש לי לב ולא רק. זה הסתיים כשיצאתי בחופש הגדול להפלגה עם הורי, שלא הסכימו שאשאר לבד בבית. רבתי המון כעסתי נורא, ובאמת כשחזרתי, לירון היתה כבר ענבל, עם הציצים הגדולים והפה המתנשק. הוא גר בקצה הרחוב שלי, ולא יכולתי להמנע מלעבור שם על בסיס יומי. הייתי מסתכלת לחלון, רואה מתי הוא לבד ומתי היא איתו, לפי מצב עמעום האורות. הייתי נעמדת שם מתחת ומנסה להקשיב. ומתיאשת. וחלילה וחוזר. עד שגם ענבל התחלפה באחרת, ואני הצלחתי להבין שלא איבדתי באמת את מה שלא היה שלי.
גיל חמישים. נופלת על רגע כזה של הצצה באורות החלון, אותו חלון שאני מכירה מקרוב את מה שקורה בחדרים שמעברו. מספרת לבת שלי את הסיפור מכיתה ח', ומרגישה תינוקת מפגרת לרגע.
במעבר חד, בגשם ששוטפ את הדמעה הבודדת, אני עולה הביתה, מכינה מהר סיר ענק עם מרק עופ, ומציעה לכל מי שלא מרגיש טוב, או מרגיש טוב וסתם בא לו להרגיש שהכינו במיוחד בשבילו.
תמונה: סיר מרק לא מצטלם היטב.
