דובים מתחלפים

.

אתה זוכר באקסטות, בהתחלה, כשלפתע גילית שאתה מעוניין בי שוב וכל המשאלות והדיבורים הרומנטיים שלא אחזור עליהם כלל, משום שאין ברצוני להביך (אותך וגם אותי) - זוכר שאמרתי לך שאני מפחדת, שכבר היינו בסיפור הזה פעם, תיארתי לך את זה כאלו לוקחים לך לפתע את כס המלכות ואת, כמלכה מובסת, נופלת על התחת (עצם הזנב, איום ונורא, באחריות) והמכה כואבת לאין שיעור, למשך זמן רב.
ואז אמרתי גם שאין לדעת, זה יכול לקרות שוב ואני מוכנה לקחת את הסיכון ולשלם את המחיר ואף יותר מזה, אני בטוחה ששוב אסלח לך אחר כך, כשאגמור לסבול מהציפיות שנכזבו וכל התחושות והרגשות הכרוכים בנחיתה מעפנה שכזאת, זוכר?
אז הנה, ידעתי גם צדקתי. הסברים להלן: אפילו שהתאכזבת ונעלבת ממני, אפילו שכעסת עלי נורא עוד מקודם ואף שנאת אותי במובנים רבים (מלקה - לא מלכה - אמרתי לך) ושתקת והתנתקת (לא היינו בקשר כמה שבועות), עדיין סיבכת עצמך (כרגיל) והצעת להביא (וגם הבאת לי) מייבש כביסה שהייתי צריכה. זאת רק דוגמא אחת מני רבות.
כזה אתה. איש שכזה. אדם מיוחד. אחר. מאד מיוחד. לא יודעת להסביר יותר מזה - אבל מה שכן, לא מוותרים על איש שכזה. פשוט לא מוותרים, גם כשנפגעים מאד וכל היתר כאמור.
לסיכום, לא מוותרת עליך. מתגברת על האכזבה וחוזרת להיות בעדך, אח יקר, כפי שמגיע לך, בלי שום קשר למה שאתה מרגיש כלפי, וואי, איזה כיף - ותודה :)

.

יותר מדי אנשים בארץ הזאת לא קראו, אפילו לא מכירים, את הספר הכי מופתי, הכי מופלא והכי חד-פעמי בה' הידיעה, שנכתב והודפס אי פעם, ספר חובה (כולל ביקור חוזר), כי אין ברירה ומוכרחים לגרש את החושך, עכשיו ומיד:

" במובן מסוים היה איש הסי.אַי.די בר-מזל, כי מחוץ לבית החולים נמשכה המלחמה. אנשים יצאו מדעתם וקיבלו מדליות בתמורה. בכל רחבי העולם, מכל עברי קו האש, נערים חירפו את נפשם למען מה שנאמר להם שהוא ארצם, ונראָה שלאיש לא איכפת, ופחות מכולם לנערים שחירפו את נפשם הצעירה. שום סוף לא נראה באופק. הסוף היחיד שנראה באופק הוא הסוף של יוסריאן עצמו, והוא היה עשוי להישאר בבית החולים עד קץ הימים אלמלא אותו פטריוט טקסני ולסתותיו הדומות למשפך וחיוכו הגבשושי, הסתור והבלתי נמחה, שסָדַק את פניו בקביעוּת כמו שוליים של מגבעת בוקרים שחורה. הטקסני רצה שכולם במחלקה, חוץ מיוסריאן ומדנבר, יהיו שמחים. הוא באמת היה חולה מאוד.
אבל יוסריאן לא היה מסוגל לשמוח, אף-על-פי שהטקסני לא רצה שיִשמח, כי מחוץ לבית החולים עדיין לא התרחש שום דבר מצחיק. הדבר היחיד שהתרחש שם היה מלחמה, ונראָה שאף אחד חוץ מיוסריאן ומדנבר לא שם לב. וכשניסה יוסריאן להזכיר את זה לאנשים, הם התרחקו ממנו וחשבו שהוא משוגע. אפילו קְלֶווינְגֶ'ר, שהיה אמור לדעת אבל לא ידע, אמר לו שהוא משוגע בפעם האחרונה שהם התראו, ממש לפני שיוסריאן נמלט אל בית החולים.
קְלֶווינְגֶ'ר נעץ בו עיניים בהתקף של זעם ועלבון, לפת את השולחן בשתי ידיים וצעק, "אתה משוגע!"
"מה בדיוק אתה רוצה מהחיים שלנו?" השיב דנבר בלאוּת מעל לקולות הקצינים במועדון.
"אני לא צוחק," הִתמיד קלווינג'ר.
"הם מנסים להרוג אותי," אמר לו יוסריאן בשלווה.
"אף אחד לא מנסה להרוג אותך," צווח קלווינג'ר.
"אז למה הם יורים עלי?" שאל יוסריאן.
"הם יורים על כולם," ענה קלווינג'ר. "הם מנסים להרוג את כולם."
"ומה זה משנה?"
קלווינג'ר כבר תפס תאוצה, עמד-למחצה מרוב התרגשות, עיניו לחות ושפתיו רוטטות וחיוורות. בסופו של דבר, כפי שאירע תמיד כשהתווכח על עקרונות שהאמין בהם בלהט, הוא התנשף בשצף-קצף וכבש דמעות-אמונה מרות. והיו עקרונות רבים שקלווינג'ר האמין בהם בלהט. הוא היה משוגע.
"מי זה הם?" הוא רצה לדעת. "מי בדיוק לדעתך מנסה להרוג אותך?"
"כל אחד ואחד מהם," אמר לו יוסריאן.
"כל אחד ואחד ממי?"
"כל אחד ואחד ממי נראה לך?"
"אין לי מושג."
"אז איך אתה יודע שהם לא מנסים להרוג אותי?"
"מפני ש..." השתנק קלווינג'ר והשתתק בתסכול ..."

(מלכוד 22 לג'וזף הלר זצ"ל)

הכל באשמת האקסטה.

חזרנו להיפגש לאחר שנים בהן נמנענו כמעט לחלוטין, בעיקר בשל גודל הכשלון

ועומק הכאב ולכן, רגע לאחר שהחלמתי מהסרטן, חתכתי מכאן ועברתי הרחק.

כמעט ולא דיברנו יותר.

אי אפשר היה לדבר. אלם.

תריסר שנים נעלמו לי מהחיים כאילו כלום, כאילו לא היו דברים מעולם. 

כאב נותר, שאולי (רק אולי) הצטמצם עם הזמן,

כמו אחרי מות אם או אב, או החבר הכי יקר - אזור שמתאבן בלב, 

עוד חתיכה של לב עקר. 

ואז נפגשנו. עם האקסטה.

פתאום היו מילים. המון מילים. שעות על גבי שעות. לילות שלמים.

לפתע היו זכרונות ודמעות, שאלות, תובנות

והיו חיוכים.

לפתע היה חם וקרוב ונעים. וביחד.

עשינו רומנטיקה.

זה בא לנו ככה, בלי שנתכוון.

ברגע שהכרזתי שלא יצפה לסקס, כי לא יהיה שום סקס,

נדלק לו ההוא מפעם, הנשלט שלו חזר

ותיכף ומיד המליך אותי, ברוב טקס והדר,

הבטיח הוא לי שהוא רק שלי, עם מבטי הערצה כלביים,

המון מילים יפות ומביכות (על שייכות ואהבה נצחית)

וכתר מפורכס, כרגיל כבד מדי, אבל מי שם לב,

בקיצור, כל החבילה כולה,

שהייתי בטוחה שנפרדתי ממנה לעולם ועד.

כל כך הופתעתי. בחיי. לרגע לא חשבתי על תרחיש שכזה,

לא שכחתי שאנחנו על אקסטה ולא האמנתי שזה אמיתי,

אך שוב ושוב הוא הבטיח שכן, הוכיח במשך חודשים רבים

והיה לי כיף. ושמחתי נורא.

וקצת חשבתי שהו, אולי אלוהים אוהב אותי בכל זאת

והחליט ברוב טובו להעניק לי את המתנה הנפלאה הזאת -

אהבת אמת.

וכן, בחרתי להאמין בזה, לא יכולתי שלא

ואמרתי: בוא ננסה, נהיה ביחד, 

בוא נבדוק את זה

אני מאד טובה בלפוצץ פנטזיות.

אז הפסקנו עם הסמים ובאתי לכאן (ממש בתחילת המלחמה, עם כל הפגזים,

להיות קרובה) ובום טראח, תוך שבוע בערך (הייתי בשוק מעצמת המהירות)

נגמר העניין - מכל השפע לא נותר דבר,

חוץ מאכזבה (שלא הייתה אמורה להפתיע)

ומאותו כאב מוכר בלב

ובישבן

אני לא כאן.

אני קשישה.

אני לא עושה סקס יותר.

אני עושה 'לא עושה סקס'.

אפשר לדבר על Zה לפעמים.

פעם אמר לי איש חכם שלחזור ולדבר על זה, שקול לסקס.

ואז הבנתי.

אבל היה קצת מאוחר מדי. מיציתי עוד קודם.

השרמוטה זקנה.

האמת שהיא לא זקנה. שרמוטות לא מזדקנות.

אני כן. השרמוטה בטובה, שחררה. זה הכל.

וואו איזה חופש.

משוחררת מעול.

לא לעשות סקס הכי כיף בעולם.

ממליצה.

אני אחת שרמוטה, שולטת מהכוס

ואם ארצה אז תהיה עכבר, חזיר או סוס,

אצליף בך, אמרוט אותך, אמרח אותך ברוק,

דבר אלי כשאבקש, וכשארצה תשתוק.

אני זונה בת אלף, שולטת מהכוס,

שליטה מנטלית לא אצלי, גם לא מתוך נימוס,

אפתח אותך, אחפור בך ואלטף עמוק,

אזלול לך ת'מוח (רק אם תהיה מתוק).

אני אחת דבילית, שולטת מהכוס,

מלכות תיתן לאחותך, אותי תצחיק, טיפוס,

אם אין לך מספיק תאים אשר צבעם אפור,

תעוף מכאן, או שסופית אסתום לך ת'חור.

זונה מאד מנטלית, שרמוטה מהראש,

את החצ'קונים נפוצץ - אומרת זאת מראש -

פנטזיות משפריצות, לכן לקק אותן היטב,

גבולות נמסור בנדיבות רבה לכל אוייב.