הכל באשמת האקסטה.
חזרנו להיפגש לאחר שנים בהן נמנענו כמעט לחלוטין, בעיקר בשל גודל הכשלון
ועומק הכאב ולכן, רגע לאחר שהחלמתי מהסרטן, חתכתי מכאן ועברתי הרחק.
כמעט ולא דיברנו יותר.
אי אפשר היה לדבר. אלם.
תריסר שנים נעלמו לי מהחיים כאילו כלום, כאילו לא היו דברים מעולם.
כאב נותר, שאולי (רק אולי) הצטמצם עם הזמן,
כמו אחרי מות אם או אב, או החבר הכי יקר - אזור שמתאבן בלב,
עוד חתיכה של לב עקר.
ואז נפגשנו. עם האקסטה.
פתאום היו מילים. המון מילים. שעות על גבי שעות. לילות שלמים.
לפתע היו זכרונות ודמעות, שאלות, תובנות
והיו חיוכים.
לפתע היה חם וקרוב ונעים. וביחד.
עשינו רומנטיקה.
זה בא לנו ככה, בלי שנתכוון.
ברגע שהכרזתי שלא יצפה לסקס, כי לא יהיה שום סקס,
נדלק לו ההוא מפעם, הנשלט שלו חזר
ותיכף ומיד המליך אותי, ברוב טקס והדר,
הבטיח הוא לי שהוא רק שלי, עם מבטי הערצה כלביים,
המון מילים יפות ומביכות (על שייכות ואהבה נצחית)
וכתר מפורכס, כרגיל כבד מדי, אבל מי שם לב,
בקיצור, כל החבילה כולה,
שהייתי בטוחה שנפרדתי ממנה לעולם ועד.
כל כך הופתעתי. בחיי. לרגע לא חשבתי על תרחיש שכזה,
לא שכחתי שאנחנו על אקסטה ולא האמנתי שזה אמיתי,
אך שוב ושוב הוא הבטיח שכן, הוכיח במשך חודשים רבים
והיה לי כיף. ושמחתי נורא.
וקצת חשבתי שהו, אולי אלוהים אוהב אותי בכל זאת
והחליט ברוב טובו להעניק לי את המתנה הנפלאה הזאת -
אהבת אמת.
וכן, בחרתי להאמין בזה, לא יכולתי שלא
ואמרתי: בוא ננסה, נהיה ביחד,
בוא נבדוק את זה
אני מאד טובה בלפוצץ פנטזיות.
אז הפסקנו עם הסמים ובאתי לכאן (ממש בתחילת המלחמה, עם כל הפגזים,
להיות קרובה) ובום טראח, תוך שבוע בערך (הייתי בשוק מעצמת המהירות)
נגמר העניין - מכל השפע לא נותר דבר,
חוץ מאכזבה (שלא הייתה אמורה להפתיע)
ומאותו כאב מוכר בלב
ובישבן
