מתים רק פעם אחת…

בוקר שמתחיל בשלמות, שמים בהירים בלי עננים, אופק אינסופי.  
בשנייה אחת, ללא כל הכנה, השמיים מתמלאים  
בעננים לבנים, שאינם שייכים, מתפוצצים מעל העמקים.

אין קשר לפלא הבריאה,  
כושלירבאק נע בין "hijo del puta"  לעוד שבת בכלוב.

למי אכפת משלמות?  

כל פלאי אומנות הבריאה, היצירות,

ואת אחת מהם, זוכרת. 

לא נוצרו מושלמים.  

גם הירח אינו מושלם, מלא מכתשים, אזורים אפלים. אחד אחר ומיוחד.  

והים, השקט לנשמה, מלוח וחשוך במעמקים.  
אחד כחול, עמוק וגדול, מיוחד בדרכו שלו.

ומעליו יש את השמים האינסופיים, שלפעמים הופכים להיות אפורים ומעוננים.  
והיום בנוסף ענני יירוטים, שמים כאלה גדולים. מיוחדים, בשלל צבעים.

ויש אותך. כן, את יפה, את חזקה, חושנית, עוצמתית ונשית. 
במילה אחת.
  
אישה.  

אישה של סימנים, נקודות חן של החיים,  

אישה של הפנים, השקט בסערה והשלווה.  

אישה של המבט, חיוך קטן, של עיניים והשקע בצוואר  
כזה שגורם למלאכים לכבוש פיסה ועוד פיסה של עור ונשמה.

אישה של סימפוניה, מלודיה, שרדינג של שקט אינסופי.  

אישה שהיא ויולה, גיטרה חשמלית, כלי מיתר בנמוכים ובגבוהים, הפסנתר של הסתיו.
  
פילהרמונית, קולות וצלילים של הבריאה.

ומעל הכל, אישה.  
כן, את אישה, פחות מתחברת לשלמות, למושלמות,
  
אחת אחרת, אישה מיוחדת.  
ויש רק אחת כמוך.  
עם יד על הצוואר.

מחייב למרות הכל  

השקט שלי

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥