מתים רק פעם אחת…

כאילו, זה ישנה משהו? נו באמת.

החסימה היא עוד דלת עם מפתח ששכחו איפה שמו.

ואני עדיין כאן, עדיין חושב, עדיין זוכר.

מי באמת שולט?

נראה לי שזה עדיין אני מהצד שמחייך. 😁

האמת היבשה, היא פחות לעסוק בלהחזיק מישהו ברצועה

ויותר בלשאול מי מחזיק את המחשבה שמחזיקה אותו.

יש מי שמחפש שליטה בידיים.

יש מי שמחפש אותה במבט.

ויש מי שמגלה שהיא מתרחשת במקום שקט יותר.

בתוך הראש.

דומיננטיות היא היכולת להגדיר מציאות.

נשלטות היא בחירה להיכנס אל ההגדרה הזו.

אבל לפעמים מתגלה משהו פחות רומנטי.

אף אחד לא באמת שולט.

כי יש קולות.

אחד דורש משמעת.

אחד רוצה להתפרק.

אחד רעב להרגיש הכול.

ואחד רק מבקש שקט.

אין שם היררכיה ברורה.

אין באמת שליטה.

אין שוט או פטיש שמכריע.

יש ישיבה אינסופית.

ואת הרגע שמגיע ומחזיק.

והשאלה איננה כמה חזק.

השאלה מה עולה מדבר מתוכך עכשיו.

אם אתה אמיתי מספיק עם עצמך,

אתה תראה שהרצועה לא ביד.

היא בשפה. האמת היבשה. השקט של הבוקר.

_{“Oh baby, just you shut your mouth”}

בכתיבה עצמה זה פשוט. מתאר פעולה.

נותן לקרנף לעשות לקבל את השליטה.

זה השלב שבו אתה מפסיק לכתוב על מה שאתה עלול לאבד, וכותב על מה שכבר קרה בלי לבקש.

שישי לקראת ערב, זוג דגי בר ים בריאים עולים על גחלים.

שבת יום חדש. יום בלי חשש. מבט עם חיוך.

הקרנף עומד יחף, מדבר אל הגחלים כאילו הם שלו.

החום לא מפריע, האש לא בוחנת.

ואותי ברקע, רעש נמוך.

צ’ליני אדום יבש, ביס מצלע שהוגש על ידי הקרנף.

שקט ונוח לי.

לא מורה, לא בוחן, לא מחכה לטעות. רק זמין כשצריך. וכשלא צריך, יותר טוב.

זה לא העברה טעונה. זה חילוף טבעי.

לא ויתור, אלא המשך מדויק.

קל מאוד להעמיד מראה לאחרים.

הרבה יותר קשה להסכים שגם אתה משתקף בה.

שליטה שלא מאפשרת ספק ולא מחזיקה מרחב, היא שליטה שסוגרת אותו.

שליטה שלא סופגת חיכוך, שלא שואלת ורק קובעת ולא מובילה. היא משתיקה. היא לא שליטה. 

כשכל התנגדות מוגדרת כבריחה, וכל שאלה כחוסר בגרות וגבול כסימן לחולשה, אזלא נשארת בחירה. נשארת היררכיה.

שליטהלא נמדדת בכמה חזק אתה מתאר את עצמך.

היא נמדדת במה קורה כשמישהו או משהו לא מתאים לתסריט שלך.

כי מי שמחזיק באמת לא צריך לכתוב שוב ושוב.

ומי שבטוח במקום שלו לא צריך להסביר למה הם טועים.

קיים הבדל גדול בין שליטה לבין הצורך להיראות שולט.

כי שליטה בלי מקום לאחר

היא לא שליטה.

היא רק פחד עם צעקה חזקה.

מתיישבת מולנו עם חיוך ותנסה להשלים את העבודה

של זאת משנה שעברה

חדשות רעות

הסבלנות נגמרה

😈

שתיים שלוש דקות מתחת למים

לא נראים כמו זמן.

יותר ויתור של הרגע.

הגוף עוצר.

הראש משתתק.

הדופק מאט עד שמפסיק לדרוש תשומת לב.

הגוף לומד שפה אחרת.

לא דורש.

פותח מרחב.

מים קרים מספיק כדי לחדד.

צלולים מספיק לוותר על המאמץ.

בין השניות הנשימה מתקצרת ואז נעלמת.

לא מתוך כוח מתוך הסכמה.

הסכמה קצרה להיות חלק מהים,

ולא אורח בהם.

דקות שבהן שום דבר לא חסר ושום דבר לא צריך לקרות,

כדי שהכול יהיה מדויק.

זה לא ירידה לעומק, הפסקה של המאבק.

רגעים קטנים שמחזיקים את השקט.

ואז

באמצע הקצב 

הסוליה מחליטה שדי.

לא היום. לא ככה.

פורשת רשמית מהמאמץ ומודיעה על ניתוק יחסים מלא.

ממשיך עוד צעד

והיא שם נשארת מאחור עם עקרונות.

מסקנה זמנית

גם שגרה צריכה אחד שמאמין בה.

ולים האדום יש חוש הומור

הוא כבר ראה הכל

כולל נעל ריצה עם חור באמצע חיים בריאים.

זמן להתחדש

מבקש מקיאטו. קצר. של אספרסו עם כתם חלב, לא חיבוק.

ומה מגיע? קפוצ׳ינו ישראלי. כוס ענקית. קצף כמו בידוד תרמי. חלב שמנסה לפתור לך בעיות רגשיות.

בישראל מקיאטו נחשב הצעה כללית, לא בקשה מחייבת.

בסוף קפאין הוא קפאין, אבל משהו בך יודע שנכנעת.

סוג של נשלט חברתי🫣 

עוד ניסיון שלא צלח. עוד חלב במקום כתם מדוייק

כוסאומו 🤬🤬🤬

בתקווה שמחר יהיה יותר מדויק בקצה של המפה. 

החדר חצי חשוך. חוטם קר ורטוב נדחף נדחק אל מתחת ליד סימן להתעורר.

מבט ממוקד, היא עומדת על ארבע מול המיטה דורשת תשומת לב.

כלבה טובה, נוכחות מוחשית שמזכירה לי.

אתה כאן לא לבד, יש כאן אותי.

קשר בסיסי בין כלבה לבעלים.

שלושה צבעים, צלב לבן על החזה ארבעים קילו של עקשנות

שמזכירה למה העולם נפתח רק כשקמים.