מתים רק פעם אחת…

תופס בשיער וסוחב למיטה הגדולה ״את מתה על זה זונה״ את לא עונה לא רוצה לתת לו את הסיפוק…

כמה שהוא צודק.

מסובב שלוש האצבעות עמוק בפנים ולוחץ את הדופן העליונה על הנקודה מתחת לדגדגן….

ניסיון להתנגדות  אבל הגוף גונח מקמר את הגב.
מבט צביטה בדגדגן הרגיש, נגיעה עצב חשוף, קפיצה לא רצונית.  

ניסיון נוסף לסגור את הרגליים.

ושוב, רק עם יותר לחץ…  

טרוף, הרגשה של גוף בוער שריפה בשדה קוצים, ללא מעצורים ללא יכולת לצרוח.

ללכת לאיבוד בתוך קשת של צבעים מתחלפים במהירות מול עינים.

״מי ידע שאת יודעת להשפריץ ככה״ שומעת ממרחק שנות אור.  ״תסתכלי אלי״

רוכן ולוחש לילה טובה זונה 

הוא לא מחכה להסברים. לא משתתף בדיונים. הוא פשוט מחליט.

דופק שעולה באמצע משפט, נשימה שמתקצרת בדיוק כשמנסים להיות רגועים.

מתח קטן בכתפיים שמופיע לפני שהמחשבה בכלל מספיקה להבין שיש סיבה.

זה הגוף מנגנון קדום שמקדים את ההיגיון בכמה צעדים ומשאיר אותו לרדוף אחריו עם שאלות.

ואז מתחיל המשחק המוכר. הראש בונה סיפורים, פרשנויות, נרטיבים קטנים עם התחלה אמצע וסוף. בזמן שהגוף כבר המשיך הלאה.

הגוף לא חותם על חוזים. לא נכנס למשא ומתן. הוא מגיב, וזהו.

ובסוף נשארת עובדה פשוטה. הגוף הגיע קודם. ההגיון מגיע אחר כך, ומנסה להסביר למה זה מרגיש כאילו הוא היה שם מהתחלה.

כשאישה נמצאת בתוך בוקר של בלגן, כשהראש שלה רץ לעשרה כיוונים שונים, זה הרגע הנכון לתפוס אותה ביד.

לא להזיז שום דבר בכוח.

רק לייצר רגע אחד של שקט.

להרים אותה מהקרקע, להושיב אותה במקום אחד בטוח  וללחוש לה. "לא לזוז".

זה הרגע שבו היא באמת יכולה לנשום.

הרגע שבו האחריות יורדת מהכתפיים שלה ועוברת לידיים שלך.

ושם היא יכולה לשמוע ״תראי לי מה הכנת״

ושם בשקט המוחלט הרגליים מפוסקות מעצמן, ושם הרגע  לרכון קרוב יותר להחזיק את שתי הרגלים צמוד מעל הכתפיים, תחת צמוד לשיש 

להחליק את האצבעות בירך הפנימית ולנשום עמוק

להרגיש את הגוף מגיב. 

היא מתרגשת. יד שניה מרגישה את הבטן.

נשיקות עדינות מתחלפות בנשיכות קלות של השפתיים

מתרומם ולוחש 

״את כל כך טעימה  הבוקר״  

וחוזר…. 

שחור קצר ומר בפינה של הגינה.

אז שבי רגע ותקשיבי.

אישה. ילדה.

לא כדי שאספר לך כמה את חזקה.

לא כדי שאמלא אותך במילים יפות.

העולם מלא במילים יפות.

אני מעדיף עובדות.

היו לך סיבות לוותר.

יותר מפעם אחת.

היו ימים שבהם היה קל יותר להיעלם לתוך השקט מאשר לקום לעוד בוקר.

היו רגעים שבהם אף אחד לא ראה.

אף אחד לא ידע.

אף אחד לא מחא כפיים.

ובכל זאת את קמת.

לא כי האמנת בעצמך.

לא כי היית מלאה בתקווה.

לפעמים היו ימים שלא כי רצית.

קמת כי הגיע הבוקר.

עוד נשימה.

עוד צעד.

עוד יום.

יש אנשים שקוראים לזה אומץ.

אני קורא לזה סירוב להישבר.

אז אל תספרי לי שאת חלשה.

חלשים לא שורדים את מה שעברת.

חלשים לא נושאים את המשקל הזה כל כך הרבה זמן וממשיכים ללכת.

את לא צריכה להיות אור.

את לא צריכה להיות השראה.

ובטח לא צריכה להיות מושלמת.

מספיק שתמשיכי.

כי לפעמים הניצחון הגדול ביותר הוא לא לכבוש את העולם.

לפעמים הניצחון הוא פשוט לקום בבוקר נוסף ולסרב להישבר.

הפינה השקטה.ריח חומרי ניקוי זולים שתן רצפה דביקה מלוכלכת.

שם המקום שלך.

ניחוח כוס רטוב  מתערבב בסירחון של בית השימוש.

לחץ דם דופק, נשימה נעתקת, אישונים מתרחבים.

רוכן.מועך את הגוף אל הקרמיקה השבורה הקרה שעל הקיר.

יד מאגרפת את השיער, ראש נמתח לאחור, יד מרפה מחליקה מהגרון אל העורף במורד חוט השדרה.

 
אצבעות גסות חודרות מהגב התחתון אל מתחת למכנס

אל בין הירכיים. עמוק אל תוך הנשמה.

נושם  קרוב לצד  הצוואר, בין בסיס האוזן לקצה העליון של הכתף, מעל שריר הטרפז. 

ולוחש….

מים קרים של בוקר שוטפים את הזיעה של הריצה.

יד על האריחים הלבנים.

בוקר של יום שלישי.

כמו שקורה לא פעם בחיים. בני אדם משקיעים שעות בהתלבטות, חרדה, הכנות וטקסים פנימיים, רק כדי להגיע בסוף לאותו מקום שאליו התכוונו מלכתחילה.

 יצורים מוזרים.

לא כל פקודה. לפעמים הוא רק מקום.

מקום שבו הפחד מתווכח עם הסקרנות.

שבו הבושה בודקת עוד פעם את המנעולים.

שבו הראש ממציא סיבות להישאר,

והלב כבר ארז מזוודה מזמן.

היא מחליפה מחשבות כמו שמחליפים בגדים.

מתקדמת צעד.

נסוגה שניים.

משכנעת את עצמה שלא.

אבל יש אמת עקשנית אחת.

הדרך הארוכה ביותר אינה בין שני אנשים.

היא בין האדם לבין מה שהוא כבר יודע על עצמו.

וכשהיא סוף סוף באה,

לא הוא ניצח.

ההיסוס הוא שהפסיד.

יש מקומות שאנחנו חוזרים אליהם.

ויש מקומות שחוזרים אלינו.

אותה עלייה.

אותו שביל.

אותו מקום שבו הגוף מפסיק להקשיב למה שהראש חושב שהוא יודע.

יש משהו כמעט מעליב בנאמנות של הגבעה הזאת.

לא משנה כמה רחוק נסעת.

היא עדיין מחכה בדיוק באותו מקום.

אותה נאמנות שפוגשת אותי בכל בוקר בזוג עיניים גדולות על ארבע ליד הדלת.

מבט שלפני היציאה.

ושמחה חסרת פשרות שמחכה בסוף הריצה, כאילו הזמן בכלל לא נחשב.

ואז, אחרי שהכול נגמר, השקט של הבוקר מתיישב.

שחור קצר ומר ראשון של היום.

והיא שם בין הרגליים, יושבת ומביטה בשקט מהמקום היחיד בעולם שתמיד היה שלה.

כאילו אין באמת חזרה. רק המשך.

כאילו לא קרה כלום.

ואז מגיע הריח. לא ריח של חופשה.

ריח אחר.

כזה שלא מופיע בדרכון ולא עובר ביקורת גבולות.

זיכרון שלא גר בראש.

הוא גר צרוב עמוק בבשר.

מחכה בסבלנות.

עד שתחזור למסלול המוכר.

ואז הוא מחייך לעצמו בחושך.

כאילו אף פעם לא עזב.

ריח שעושה מה שמחשבה מתקשה לעשות.

המחשבה מספרת סיפור.

הריח מבטל את המרחק.

בבת אחת.

ללא טיעון.

ללא הוכחה.

ללא רשות.

יש זכרונות שלא יושבים בראש. הם שם, בלי רשות, בלי הסברים, כאילו אף פעם לא עזבו.

ריח של בגדים ישנים, חדר שלא נפתח הרבה זמן, בוקר שלא הספיקו לקלקל אותו. ואז יש את הניחוח הזה. הוא לא מבקש רשות, הוא נכנס, ממלא את האוויר, ומחזיר אותך למקום שבו הכול חד מדי, מוחשי מדי, כאילו הזמן רק העמיד פנים שהוא עבר.

שובל חם, כמעט מתכתי, מחזוריות מדויקת ממכרת שמפרקת את הביטחון שחשבת שבנית סביב “עברתי הלאה”.

והחלק המעצבן בניחוח, שהוא לא מתווכח עם ההיגיון. הוא פשוט מופיע. עומד שם בשקט, ואומר בלי להתנצל.

בן זונה אני עדיין כאן.

יש מקומות שהרעש נחשב לאמת.

כאן זה פחות עובד .

השפה מתחלפת בלי לבקש רשות.

רחוב אחד נכתב כ Strasse. 

כמה צעדים והוא נהפך ל  Rue.

ושניהם אותו  קו על המפה ורק צליל שמשתנה, 

בדומה ליד על הצוואר שניה לפני שהכול מחליט להישמע אחרת.

כי רחוב נשאר רחוב.

ורק היד שעל הצוואר לומדת להתנהג אחרת.

המעבר בין השפות לא מרגיש כמו שינוי.

יותר כמו החלפה של מערכת חוקים לא מוכרת.

אבל הגוף כבר מזהה לבד מתי לעצור.

בדומה למציאות שלובשת מבטא אחר וממשיכה ללכת.

הכול נקי. מדויק מדי מכדי להיות מקרי.

כאילו מישהו החליט מראש מה יקרה לדקה הבאה שתבוא.

אנשים שעומדים במקום שבו עומדים, גם כשאין שום דבר שמכריח אותם מלבד משהו שלא נאמר.

סדר שלא צריך להרים קול כדי להתקיים.

השקט הזה לא ריק.

בהתחלה הוא כמעט חשוד.

כאילו חסר בו משהו שאמורים לשמוע.

רק שהשקט הזה בנוי קצת אחרת.

והמחשבה לומדת להאט בלי לקבל אישור.

וביניהם מתבהר משהו שלא מבקש הסבר.

לא כל רעש הוא חופש, ולא כל שתיקה היא היעדר.

לפעמים זו רק צורת סדר אחרת, שמחכה שתפסיק להתנגד כדי שתוכל לראות אותה.

הבוקר לא מתחיל ברגליים. הוא מתחיל בדשא הרטוב.

כל צעד שמחליק חצי מילימטר, מזכיר לך שאתה לא שולט עד הסוף, שאתה רק אורח על הקרקע הזאת. הקרירות מטפסת מלמטה למעלה, והגוף מתעורר.

ואז העליות. לא העליות הגסות מהגבעה שליד כביש 673 שמרגישות כמו ויכוח עם כוח המשיכה. 

פה הן מטעות כמעט מנומסות מידי, ירוקות ושקטות מידי.

רק  שהן מחזיקות כוח אחר. הן לא צורחות, הן פשוט לוקחות אותך לאט לאט, יד ביד עד שאתה קולט שהדופק כבר בשמיים, והנוף נהיה רחב בשביל להתעלם ממנו.

כאן הם לא תפאורה. כבדים, יציבים, ענקים, סוג של  אדישים אליך.

ריצה  למרגלות משהו שלא באמת צריך אותך בכלל, זה בדיוק מה שמרגיע.

השקט הזה.

אין דרמה. אין צורך להרשים. הם שם, ואתה קטן לידם, וזה סוג של חופש.