מתים רק פעם אחת…

זה סימן שהגוף הקדים את השכל.

זו לא התנגדות. זו סקרנות עם תלות.

מחזיק גם כשהגוף שלה מגיב חזק.

יש סגירה. יש מחר.

זה בדיוק באמצע. המקום המסוכן והממכר.

אני לא כאן בשביל ריגוש.

אני נשאר כי זה דורש אותי להיות כאן, גם כשלא נעים, גם כשכואב.

יש רגעים שזה לא יפה.

לא עמוק.

לא מעודן.

רק גוף. רק נוכחות. רק הבנה של מי עומד מול מי.

אני לא מחפש הסכמה.

אני דורש כנות.

גם כשזה גס. גם כשזה מפרק.

אין פה משחקי מילים. אין כפל משמעות.

אלה רגעים שבהם אתה לא בוחן מי צודק או מי יפה.

אתה שורד או נופל.

אתה נושם או מחוץ למגרש.

כל החלטה היא עכשיו.

כל מגע הוא אמת.

כל בחירה היא שלך או שלה.

אין מקום לשקר.

וזה מפחיד.

וזה ברור.

וזה כל מה שצריך להרגיש, עמוק בפנים.

יש רגעים שבהם הזמן נעצר בין הצוואר לידיים, והגוף מתחיל לדבר בשפה אחרת. 

שני העולמות עם רגע של תחושת שהכל נמס. אחד של כאב, השני מסוכן יותר. שניהם דורשים אמון טוטאלי, ריכוז מוחלט, והבנה שאין חזרה אחורה

אני לא מצליח שלא להרגיש את הנקודה הזו כבר מהמבט הראשון.

המבט שנמשך לגרון מקום קטן שמרכז בתוכו יותר ממה שהוא אמור להכיל.

השקע בין עצמות הבריח, השקט שלו מעורר אותי.

אין לזה קשר למבנה הפיזיולוגי, לא דק, לא עבה, לא יפה או פחות יפה.

הנקודה הזו מתקשרת, והגוף מזהה אותה מיד.

ברגעים רגילים, בשיחה חולפת או בקפה, מבחין בזה.

המבט העיניים שעושות את הסיבוב הקצר שלהן ולא מתוך חמדנות, לא מתוך מבט חודר, נדידה כמעט מנומסת, כאילו הגוף שואל.

האם המקום הזה עדיין כאן? האם המתח עדיין קיים כשכל דבר רגיל?

זה לא קשור אליה. זה קשור אלי.

קשור אל הדרך שבה הגוף שלי קורא אנשים

דרך המקום שבו כוח ופגיעות נפגשים.

השקע הזה מחזיק שקט טעון.

עדינות שלא מבקשת רחמים.

ועוצמה שלא צריכה להוכיח את עצמה.

העור נראה רגוע, אבל משהו מתחתיו דרוך.

אני לא מצליח שלא לחשוב על זה.

הנקודה הזו היא הקדמה.

שיחה שלפני המילים.

רגע שבו הגוף מגלה משהו שהראש עוד מנסה להעמיד פנים שלא שם לב.

וזה הבוקר שלי כל הרגעים הקטנים שמתחילים לפני שהעולם באמת מתעורר,

כל המחשבות, המרכים הצרכים, מונחים שם, בין נשימה לנשימה.

סוף של יום.

אני מתחת למים.

בדרך כלל המים קרים מחזיקים.

היום.

יום של מים חמים. הגוף מותש, אין כוח להעמיד פנים.

השקט כאן לא מבטל את מה שהיה.

הוא רק מבקש זמן.

רגע לנשום, לשקוע בלי להסביר.

בעולם שלי, בעולם שלך, ובעולם שלנו

אני חוקר אותך בכל שכבה, חודר לכל סדק, פורץ את השקט שלך.

הגבולות שלך לא מחסומים הם נקודות התייחסות.

חודר בכל שכבה של הגוף והנפש שלך.

בכל נשימה, בכל טיפה של זיעה, בכל כאב ודמעה.

הבעלות שלי עלייך היא לא  רכה היא חודרת, והיא חורטת בך עד שכל דבר  אחר מפסיק להיות רלוונטי.

את שלי. לא רק בגוף, גם בנפש, גם במחשבה, בכל מקום שבו את קיימת.

ואין מישהו או משהו שיכולים לשנות את זה.

צועד, נכנס, מתיישב, שחור קצר ומר ביד.

לפני שהבוקר מתחיל, הם שם. שניהם מתחילים, אחד מדבר, השני משלים, שופטים, משווים, מספקים הערות על כל אחד מהסובבים של השולחן. לא דבר חדש  תמיד היו חסרי תוכן, תמונה יפה, לא יותר.

רק שכל אחד מהסובבים שומע ולא עונה. הרבה מילים, הרבה רעש, שום דבר לא מועיל. אין כאן תוכן, אין מסר, רק הצפה של דעות אישיות שמנסים להראות שליטה או ידע. וכלום אחד גדול, לא מועיל. 

והם. בדרך כלל בשגרה של היום, רעש רקע של זבובים, רק שהבוקר… מרגיש את הזרם באצבעות. לא כעס רק תחושת חשמל שממלאת את הרגע. הרעש הזה עושה טוב, מחדד את הראש, ממקד את הגוף.

 מסתובב, מישיר מבט וזורק, לא בקול גבוה

״ ממליץ בחום קודם תסתכל במראה לפני ש… ורק אז… בעצם עדיף שלא, כי אין באמת צורך. אז תוותר.״

רק שהם  אותם אלה שתמיד היו, תמיד יהיו. לפני עשור, היום, ובמרחבים אחרים וגם כאן בכלוב. הם חלק מהקיום, רק שהפעם בצד שמביט. ומגיב.

כל הדיבורים הריקים, כל השיפוטיות, כל ההתלהמות רק מחזקת את השקט שלי. רגע קטן של סדר בתוך כאוס.

מרגיש איך הכל חוזר למקום.

לרגע שבו חסר שתי אצבעות עמוק בפנים, וחמש נוספות סוגרות על הצוואר, על העורקים.

שלך.

מחר חזרה עוד יומיים אל השגרה.

שעות אחרונות של אוויר פתוח, לפני שהגוף שוב נכנס למסגרת של ישיבות, פגישות, קבלנים, טיפוס על גגות, דוחות ולחץ שמחליק מתחת לעור.

משהו מתעורר לקראת הכאוס של היומיום, הרעש, האנשים שמדברים יותר מדי ולא אומרים כלום.

נכנס אליהם כמו מי שנכנס למגרש המשחקים שלו.

אחרי הכל צעירים בכמה עשורים.

מתבונן מהצד, רואה מי מתפרק, מי נאבק, מי מחכה להוראה שאף אחד לא נותן לו.

יש משהו ממכר בלצפות בהם, במתח, בשקט שנפער בין משפט למשפט.

הבלגן של העולם החיצון הופך אצלי לסדר פנימי.

החופשה מרככת.

השגרה מחדדת.

ואיפשהו בין כל זה מתעורר הרעב.

הרצון לקחת אותך מהכאוס הזה, להעמיד אותך מולי, להרגיש איך כל הרעש של העולם נעלם ברגע שאת מבינה למי את מתמסרת.

לרכון אל הצוואר, לנשום, ולסמן בקול נמוך וברור, כשאת מרגישה שתי אצבעות עמוקות בתוכך וחמש נוספות עטופות על צווארך. קובע את הקצב.

החופשה נגמרת.

השליטה חוזרת למקום הטבעי שלה.

למקום שבו היא תמיד רצתה להיות.

אם למישהו יש קשרים עם ביירון, הסופה הזאת, שיעשה טובה ויבקש ממנו ממנה להתנהג.

סופה  שמגיעה עם טייטל של מסטר.

רק חסר שמישהו יקום ויגלה שיש לה גם קפריזות של מדאם.

😈 See you tomorrow

השיא לא היה המנה.

לא היה הקינוח.

זה היה הדבר הכי פשוט.

טעם של פעם.

כזה שלא התנצל.

טעמים שלא נולדו היום.

מרירות עמוקה, ישר לגרון, בלי ללטף, בלי להתחנף, ללא הסבר.

״טעם של פעם״, היא אמרה, בחיוך קטן.

משיכה, חריקה קצרה, לחץ שיורד בנשימה כבדה. טיפות כהות שיוצאות לאט, סמיכות, בלי חיווי דיגיטלי של ״נכון״. רק מתכת, יד יציבה, וריח של מרירות אמיתית של 28 שניות. זיכרון.

ואני חשבתי כמה מעט צריך לפעמים, כדי לחזור לדבר האמיתי.

כמו יד שמזכירה לך למי את שייכת.

לגימה אחת, ואתה מבין:

זה לא קפה.

זה סגירת מעגל.

ערב של הפתעה, שנגמר במשפט אחד ברור.

אני תמיד בוחר נכון.

כמה מעט צריך לפעמים, כדי לחזור לדבר האמיתי.

שחור קצר ומר.

זה לא הרגליים. לא האגן. לא הראש.

הכול מתחיל במקום שמוחבא עמוק מבפנים.

זה מתחיל במקום הרבה יותר שורשי.

המבט הוא זה שמושך בחוטים.

הגוף פשוט מתמסר. העיניים אומרות, והטורסו עונה.

הבטן מתגלגלת, והגפיים מסתדרות סביב כוונה אחת קטנה.

כוונה בהמית.

אותו דבר אצל בעלי חיים.

החתול לא “מזיז רגל”. הוא רואה.

והראייה מעירה את הגוף כולו.

תנועה שיוצאת עמוק מבפנים, לא מהשריר.

וככה זה אצלנו.

העיניים והגוף מדברים שפה אחת.

המבט מוביל, הראש מסתנכרן, נכנס לקצב,

ולפני שאתה שם לב

הצוואר משתחרר והסרעפת נפתחת,

משחררת אוויר של כניעה,

והגוף נע קדימה כאילו נמשך אל העתיד שלך.

כשהמבט רוצה והגוף מהסס,

הראש כבד, הצוואר מתוח,

והצעדים הופכים לריבועים עקומים של מי שלא מוכן להרגיש.

ההליכה נראית כמו ניסיון לברוח בלי לדעת מאיפה או לאן.

זה ההבדל בין תנועה טבעית

לבין תנועה של התניה.

העיניים כבר יודעות את הדרך.

הגוף רק צריך להתחבר מחדש.

הגוף פשוט שכח איך לא להתווכח עם זה.

וכשהוא נזכר?

הכול קורה בבת אחת.

קלות שחודרת דרך העור,

בהירות שמרגישה כמו שחרור,

כיווניות שלא אתה בוחר,

יציבות של מריונטה שמצאה מי שמפעיל אותה מבפנים.

פתאום לזוז זה לא פעולה.

זה אינסטינקט.

תגובה של מי שכבר ויתר על השליטה מזמן.

תנועה של יונק.

תנועה של יצור חי.

לא מאולף. לא הגיוני. לא מנסה להיות קשוח.

גוף שחזר לדבר בשפה שלו,

כי אין לו באמת דרך אחרת.