מתים רק פעם אחת…

בוקר כזה ולא אחר

 את יכולה להיות השגעון שלי

ואני אהיה הטירוף שלך

יחד נאבד את עצמנו

עד שנפסיק לדעת

איפה אחד מאיתנו

נגמר

והשני

 מתחיל 

שמור קצר ומר 🔥🔥🔥

היכן שהחוקים מיטשטשים

והיצר גובר

אדחוף אותך לקצה

אמשוך אותך אל הנמוכים

היכן שכל אחד מאיתנו נגמר

והשני מתחיל.

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥

כל הזמן שם, בתוכי, שקטה, מתמסרת כמו צללים שחודרים עמוק, לא מרפים.

מרגיש אותך את הכאב ההנאה משתלבים יחד,

הם שלי, את שלי.

היו ימים בהם התלבטתי, אולי את לא כאן,

אבל אז חייכתי צחקתי, כי אני יודע – את תמיד היית כאן.

 בשקט, מתמסרת מתוך רצון.

לפני שהכל התחיל, לפני שהייתי בטוח מה זה בכלל,

ידעתי שאת תהיי שם, במקום שאין בו בריחה, רק אפלה זוהרת בלבן הגדול.

השליטה שבך היא לא רק פיזית, היא דרך לצורך, המרדף שלך אחרי גבולות,

הם חלק ממני, אני נמצא בך,

ואת – בתוכי.

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥

נכנס, מביט בה לאחור. היא עומדת שם, לא זזה, מביטה בעיניים חודרות. סוגר את הדלת, והיא, כלבה דעתנית, מסרבת להיכנע. עומדת שם בחוץ, ממתינה, מתיישבת במקום, לא זזה. עקשנות שחיה בתוכה, זורמת בכל חלק בגופה, גם אם זה עשוי להיראות כחוסר משמעת, או נאמנות.

זמן לעקשנות, ואולי תחושת שליטה שמבקשת לבוא לידי ביטוי. גירוד קל על הדלת, כזה שבקושי נשמע, ואז מתגבר. היא מנסה שוב ושוב… את מזלה.

פותח את הדלת, מתבונן בה, והיא מחזיקה מבט של

 - “אני כאן, ואני לא נכנסת.” - 

חיוך קל. שחור קצר ומר ביד, יוצא לגינה, והיא בעקבותי, צמודה. צללית של עוצמה שחורה, לא משאירה רווחים. כל צעד שלה הוא ביטוי לכוח שאין להתעלם. צמודה לרגל ימין, כלבה חזקה, נועזת, עוצמה שמרגישים בכל תנועה.

בפינה השקטה של הגינה, מוצאת את מקומה, זקופה מרשימה, מביטה בעיניים של תשומת לב – את המגע של כף היד שלה.

שחור קצר עם מר 🔥🔥🔥

^{לא בוקר של שקט 
בוקר של מחשבות 
בפינה שבגינה}  

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥

קם אל החושך, בוקר מוקדם.

עלייה ארוכה.

צינה של בוקר מתחלפת בזיעה ניגרת לעיניים ולאורך הגב.

אור הראשון של דימדומים זוחל מעל האופק, חוט דק שנפרס.

שובר את החושך, מציף את היקום, העולם עוד לא החליט אם הוא מוכן להתעורר או להישאר במנוחת הלילה.

השקט שלפני הזריחה.

הלב פועם. חזק, עוצמתי, הוא חי, הוא קיים.

מתרחב, מתקבץ, הוא מזרים דם שצריך, מתרגש שנכון לו להרגיש.

שרירי הרגליים עובדים. כואבים ומענגים.

אל הקצה שבעלייה, אל ראש הגבעה.

רוח נושבת, שואף אותה אל תוך הנשמה.

הראש חוזר למחשבות.

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥

הדלת נטרקת, והשקט צועק. ברגע שרואה אותה, הכל נמוג. היא שם, שקועה באור המסך, לא מודעת למבט שלי.

מתקרב בשקט, נעמד קרוב מאחוריה. יד אחת עולה, שולח אצבעות אל תוך השיער שלה, מושך קלות את ראשה לאחור.

נשימה  בורחת מגרונה, הגוף שלה מגיב אליי עוד לפני שהמוח שלה מבין.

השפתיים שלה נפרדות מעט, המבט פוגש את שלי בהשתקפות, מעבר לכתף.

היא רואה שם את הצורך הטהור, את האובססיה הלוהטת, את ההצהרה הבלתי ניתנת לערעור, היא שייכת לי.

"מחכה למישהו?" לוחש על קו הלסת שלה, השיניים שלי נושכות בעדינות את העור הרך.

אני יורד במורד הצוואר, אל הגרון, מרגיש את הדם שלה גועש פועם בקצב מטורף מתחת ללשון שלי.

הידיים שלי מחליקות מטה, אצבעות חוקרות את הבטן החמה שלה, נכנסות מתחת לחולצה. "צריך להעניש אותך על זה, את יודעת נכון?"

היא עוצרת את הנשימה, הירכיים שלה נצמדות זו לזו.

היא יודעת מה עומד לקרות. מחליק ביניהן, מפריד אותן. הראש שלה נופל לאחור על הכתף שלי, הגוף שלה נמס לתוך שלי, היא יודעת שאין טעם להילחם. אין לאן לברוח.

יש רק אותי. רק אני.

"אני עייף מכדי להיות עדין," לוחש באוזן שלה, השיניים שלי נוגסות את תנוך האוזן שלה. "עייף מכדי לבקש. אני אקח את מה שמגיע לי, כי את שייכת לי."

מושך אותה, שומר על אחיזה חזקה סביב הצוואר, מוביל אותה אל המיטה. דחיפה קלה, והיא נופלת.

מעליה, מרתק אותה למקומה, הנשימה שלי כבדה על פניה.
"את יודעת מה הולך לקרות," לוחש, היד מחליקה שוב בין הירכיים שלה, פותח אותה לרווחה. נשימות כבדות, רטובות. 

"את יודעת. אני לא סבלני. ולא עדין. לא אחרי יום כזה."
אני לוקח אותה, בלי היסוס, רק רעב, רק צורך חסר מעצורים. היד שלי נשארת שם, סביב הצוואר שלה, משתיקה אותה, גורמת לה להתנשף בכבדות, מוודא שהיא זוכרת בדיוק מי היא. רכוש שלי. לשימושי בלבד. הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי ודוחף אותי אל השיגעון בו זמנית.

לא עוצר עד שהשם שלי הוא הדבר היחיד שהיא זוכרת איך לבטא. עד שהיא מכוסה בסימנים, טביעות אצבעות חרוטות על עורה, מציצה חזקה בלשון יניקה עמוקה בנקודה החמה מסומנת.

האובססיה שלי קבורה עמוק בתוכה, כך שהיא תרגיש אותה גם מחר. וביום של אחרי.

"אני אנוח רק אחרי שאסיים איתך," אני לוחש לתוך השיער שלה, "ולא שנייה לפני."
כי לא משנה כמה אני עייף, אני תמיד אצטרך אותך יותר.

את הריח, את הקול לפני הכל. 

רק אז,המבט פנימה עמוק.

שמור קצר ומר 🔥🔥🔥

אחד הוא השקט, השני הוא הכישוף.

בכל פעם שהם טובעים זה בזה,

זה יוצר את השִׁכְרוּת,

שמורגשת רק על ידם.

כשאחד רוצה לבעור,

השני רוצה להינמס לתוכו.

בכל פעם שהשקט נוגע.

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥

מילים לבנות

White words

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥 

כל לילה, מתיישב על קצה, מתבונן בך שוכבת, עוצמת. שקט, עולם שלם שנעצר.

כל פרט שבך עדות לאישה שאת, אישה של דרך ארוכה, אתגרים, של בחירות, של כוחות פנימיים.

את הגומות, את הקימורים, את השבילים הנשימות במפת החיים.

כל צעד שעשית, כל דרך שעברת, לא מונע ממך להיכנע, להתמסר. 

מאבק פנימי, של המהות, של השדה שבך, אמון מוחלט. 

תהליך של מסירה, של יצירה של עוצמה משותפת.

אישה ששומרת על עצמה, חזקה, יודעת את ערכה. אך כאן, איתי, את מוצאת את המקום השקט שבו את יכולה להרגיש לשחרר, להתמסר.

את מוצאת את היכולת להיות חופשיה, להיות כנועה, אך בו זמנית להיות בלתי מנוצחת. אמזונה אחת.

נאמנה לעצמך גם כשאת מתמסרת.

מי את, אישה?

רוכן לוחש נושם מי את?

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥