מתים רק פעם אחת…

יש זכרונות שלא יושבים בראש. הם שם, בלי רשות, בלי הסברים, כאילו אף פעם לא עזבו.

ריח של בגדים ישנים, חדר שלא נפתח הרבה זמן, בוקר שלא הספיקו לקלקל אותו. ואז יש את הניחוח הזה. הוא לא מבקש רשות, הוא נכנס, ממלא את האוויר, ומחזיר אותך למקום שבו הכול חד מדי, מוחשי מדי, כאילו הזמן רק העמיד פנים שהוא עבר.

שובל חם, כמעט מתכתי, מחזוריות מדויקת ממכרת שמפרקת את הביטחון שחשבת שבנית סביב “עברתי הלאה”.

והחלק המעצבן בניחוח, שהוא לא מתווכח עם ההיגיון. הוא פשוט מופיע. עומד שם בשקט, ואומר בלי להתנצל.

בן זונה אני עדיין כאן.