מתים רק פעם אחת…

יש משהו כל כך מיוחד במעיין שבשדה, בנקודת החן בחורש הירוק.

במחשבה שנרקמת לי בראש מאז שהבחנתי בה. היא יושבת, מתבוננת, לא יוצאת מהמחשבות שלי.

כל פעם שעובר ליד, המבט שלי נמשך אליה. הנתיב, השביל הלא סלול, ההכנעה וההתמסרות.

הירח המלא... אור הדמדומים... השקט...
העצים, הפרדסים, התלמים, המים הזורמים, כבר אין נופים כאלה.

החופש ליצר שבי לצאת
פחד, ריח, חוסר ודאות כל אלה צורבים, עם ביטחון  הקולות שעולים. ההד, הנשימות העמוקות…

ואז מגיע הרגע שבו לאט לאט אני סולל את הנתיב, פורץ את השביל, מעבר לחששות, לכאב, לנשימות. כאב ללא גבולות, ללא מחסומים. כאב של פעם ראשונה.

אני והיא. כאב של קשרים עמוקים שמתהדקים, אצבעות ידיים חופרות, אוחזות, לא מרפות.

מרגיש כל פיסה וחלקה, זיעה ספוגה רטובה, צמא לאגלי טיפות בתוליים, כאב שמביא שחרור עמוק אל מול העמק הירוק.

לכבוש את הפיסגה הגבעה.

קצר קורע וקולע
נקודת מוצא ב-213 מטר, נקודת סיום ב-517 מטר. פיתולים ושבילים, סלעים חדשים – 2.2 קילומטרים קצרים, זווית של 8-12 מעלות ב-68 דקות. לאט לאט, בהתחלה.

The Beauty and the Beast את ואני.

חיבור מושלם ליצר שבי.

מושלם עד כאב.

בא לי שוב…

גם דברים אחרים.

שחור קצר ומר 🔥🔥🔥