אדמה לחה, רטובה, רגליים כושלות. משחרר אותך מהעץ, משכיב על שולחן קק"ל הקרוב, ומשתמש בכוס שלך לְפרוק, להשפריץ אותך, כשאת חשופה, עירומה.
במשך השעות שבאות, וכמו שרק אני יודע, אשב לידך, איתך, לבוש.
ואת מצטמררת מצינת המקום פטמות זקורת, קרני שמש גדולה.
בואי. מושיט את היד, מוביל אותך לפינה יבשה. על הברכיים, ואת יורדת אל האדמה, מרגישה אבנים מחטים ענפים יבשים. זה כואב רק לרגע,
כי שנייה אחר כך, מלמעלה עד למטה. הנשימה נעתקת, כבדה יותר מתרגשת, כשהאדמה מתחתיך הופכת לבוצית, אדים שעולים מהגוף שנשטף.
רק אז, מתיישב על ספסל הקק"ל, פורש את רגלי בנוחות, בקול נמוך וחודר "רדי על ארבע," ואת זוחלת לעברי, בקושי נושמת.
הגוף רטוב נוזלת זוחלת, אוספת אדמה דביקה, מטונפת, מעיף אותך למקום אחר. הכי נמוך שהכרת ביקום שלך, מתקרבת אל בין הרגליים, נשארת למטה, מתפלשת לדקות ארוכות, מתחברת, יונקת מצינור החמצן.
היעוד שלך, כלי לשימושי האישי בעולם שלי.
ורק אז, כשתחזרי אל עולם המציאות, אקח אותך, אשטוף אותך בנגב, אותך במגבת גדולה, אוסף אותך עטופה בי לשקט שלך.
שחור קצר ומר 🔥🔥🔥