עומדת מולי, כל הגוף מתוח, כל שריר במאבק פנימי, והשדה רק מחכה לרגע שהיא הכי רוצה.
“עצרי,” אני אומר, כל מילה כמו נגיעה.
״שחררי את השפתיים שלך. תרפי את הכתפיים. תנשמי.”
רואה איך היא נושמת עמוק יותר, איך המתח מתחיל להתפוגג. הגוף שלה זקוק לזה, לרגע שהיא תתמסר.
“את יודעת,” אני אומר, בקול נמוך שחודר לתוך האוויר, “אומרים ששפתיים הן החלק הכי רגיש בגוף. שהן יותר רגישות מאצבעות ויותר רגישות מהדגדגן שבין הרגליים.”
אני נוגע בשפתיים שלה בעדינות, נשיכה בשפה, נגיסה בצוואר, בודק את גבולות העולם שלה. “כאן, על השפתיים״ אני לוחש, “ייתכן שהן לעולם לא יהיו אותו הדבר.”
לוחש לך ״מי את אישה״
דפיקות הלב משתלבות מתגברות , סימפוניה של בשר ונשימה. הריח שלה, הוא מסחרר, ממלא את כל הריק שבינינו, שוחים בתוך הזמן, באותו חלל.
לוחש לך ״מי את אישה״
הידיים משוטטות על העור שלה, חוקר בארץ לא נודעת, מחפש אחר הדבר האמיתי. הרעב חקוק בכל מגע, בכל נשימה. זה לא רק תשוקה, זה משהו עמוק יותר, משהו צרוב שלא ניתן לעצירה.
לוחש לך ״מי את אישה״
תעדכני אותי, תטריפי את שלוותי, שתפי אותי בכל פרט ביום שלך. תאכילי אותי בנשמה שלך, כל דקה, כל שנייה – את כל זה, את כל מה שאת.
שחור קצר ומר 🔥🔥🔥