הדלת נטרקת, והשקט צועק. ברגע שרואה אותה, הכל נמוג. היא שם, שקועה באור המסך, לא מודעת למבט שלי.
מתקרב בשקט, נעמד קרוב מאחוריה. יד אחת עולה, שולח אצבעות אל תוך השיער שלה, מושך קלות את ראשה לאחור.
נשימה בורחת מגרונה, הגוף שלה מגיב אליי עוד לפני שהמוח שלה מבין.
השפתיים שלה נפרדות מעט, המבט פוגש את שלי בהשתקפות, מעבר לכתף.
היא רואה שם את הצורך הטהור, את האובססיה הלוהטת, את ההצהרה הבלתי ניתנת לערעור, היא שייכת לי.
"מחכה למישהו?" לוחש על קו הלסת שלה, השיניים שלי נושכות בעדינות את העור הרך.
אני יורד במורד הצוואר, אל הגרון, מרגיש את הדם שלה גועש פועם בקצב מטורף מתחת ללשון שלי.
הידיים שלי מחליקות מטה, אצבעות חוקרות את הבטן החמה שלה, נכנסות מתחת לחולצה. "צריך להעניש אותך על זה, את יודעת נכון?"
היא עוצרת את הנשימה, הירכיים שלה נצמדות זו לזו.
היא יודעת מה עומד לקרות. מחליק ביניהן, מפריד אותן. הראש שלה נופל לאחור על הכתף שלי, הגוף שלה נמס לתוך שלי, היא יודעת שאין טעם להילחם. אין לאן לברוח.
יש רק אותי. רק אני.
"אני עייף מכדי להיות עדין," לוחש באוזן שלה, השיניים שלי נוגסות את תנוך האוזן שלה. "עייף מכדי לבקש. אני אקח את מה שמגיע לי, כי את שייכת לי."
מושך אותה, שומר על אחיזה חזקה סביב הצוואר, מוביל אותה אל המיטה. דחיפה קלה, והיא נופלת.
מעליה, מרתק אותה למקומה, הנשימה שלי כבדה על פניה.
"את יודעת מה הולך לקרות," לוחש, היד מחליקה שוב בין הירכיים שלה, פותח אותה לרווחה. נשימות כבדות, רטובות.
"את יודעת. אני לא סבלני. ולא עדין. לא אחרי יום כזה."
אני לוקח אותה, בלי היסוס, רק רעב, רק צורך חסר מעצורים. היד שלי נשארת שם, סביב הצוואר שלה, משתיקה אותה, גורמת לה להתנשף בכבדות, מוודא שהיא זוכרת בדיוק מי היא. רכוש שלי. לשימושי בלבד. הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי ודוחף אותי אל השיגעון בו זמנית.
לא עוצר עד שהשם שלי הוא הדבר היחיד שהיא זוכרת איך לבטא. עד שהיא מכוסה בסימנים, טביעות אצבעות חרוטות על עורה, מציצה חזקה בלשון יניקה עמוקה בנקודה החמה מסומנת.
האובססיה שלי קבורה עמוק בתוכה, כך שהיא תרגיש אותה גם מחר. וביום של אחרי.
"אני אנוח רק אחרי שאסיים איתך," אני לוחש לתוך השיער שלה, "ולא שנייה לפני."
כי לא משנה כמה אני עייף, אני תמיד אצטרך אותך יותר.
את הריח, את הקול לפני הכל.
רק אז,המבט פנימה עמוק.
שמור קצר ומר 🔥🔥🔥