בוקר צהריים.
10:45 יום חם, לא כזה שמפיל.
הצל בדיוק במקום, הבריזה שנושבת מהים מזכירה שיש דברים שלא בשליטתך, רק איך מגישים שוט של קפה?
זה כבר כן.
נעמד מול הדלפק.
מרים, כתוב לה על התג.
אתיופית. שוקולד חצי מריר שקט. עיניים ירוקות.
גזרה לא מתאמצת. לא צריכה.
״צהריים טובים, מקיאטו קצר בבקשה.״
עוצר.
״באיזה ספל אתם מגישים?״
גלגול עיניים.
לא בוטה. מוכר. מקצועי. כזה שמסמן הבא שיבקש קצף בזווית של…
אני שופכת עליו.
היא ניגשת אל העמדה, שולפת כוס זכוכית דקה,
כזאת שנראית כאילו נשכחה אחרי לילה של טקילה מהירה .
מבט ניגש לעמדה, מסמן באצבע את הספל הנכונה.
לבנה. דופן עבה. משקל. חום.
ספל למקיאטו קצר.
ואז זה קורה.
אותו אחד שנקרא לו ״הבריסטה״ ההוא שבינתיים הסתתר מאחורי הקצפת מביט.
מרים קולטת.
זה לא עוד לקוח.
זה לא אחד שמבקש יפה ואז מתפשר.
זה לא עניין של נימוס זה עניין של מה נכון.
״את הספל הזאת, בבקשה.״
אני אומר. פחות נחמד. יותר מדויק. ברור.
השתיקה ביניהם מחזיקה שנייה אחת יותר מדי,
ואז, ״כן אדוני.״
ואני ״ תודה״ חצי חיוך בקצה של השפה.
כוס מים.
לפני.
כוס מים.
אחרי.
בדרך לצפון.
בלי סליחה.
שוט של ארומה מדויק בפה.
ארקפה הרצליה לטיפולכם!
שחור קצר ומר 🔥🔥🔥