כשאני פותח בך כאב אני לא מנגב אותו.
לא עוטף פחד במילים נקיות.
אני מפשיט אותו עד הסוף. עירום.
עד שהצחנה חונקת, עד שהחרדה מתיישבת בבטן.
מדברים פה על גבולות.
הגבול האמיתי הוא לא במילה שלך.
הוא ברגע שאת מבינה שאין לך לאן ללכת ואת לא הולכת.
אני לא רוצה או צריך את ה”די” שלך כהצגה.
אני צריך אותך בוחרת בי גם כשאת שונאת את הבחירה.
אני רוצה אותך אומרת כן גם כשהלב צורח לא.
כי רק שם, בין הזוהמה לייאוש, מתקלף השקר.
שם, בדיוק שם, איפה שהעור נסדק
נשארת אמת אחת. שם את חיה.
אין לי כוונה להציל.
אני לא מציל. לא מושיע.
אני מותח אותך עד הקריעה,
כדי שתביני שגם בתחתית הבור
שבורה, שורטת יש עוד נשימה.
פצועה. מדממת. אמיתית.
זה לא רק את. זה גם אני.
אני לא יוצא נקי, לא יוצא חסין.
אני יודע שזה שורף אותי.
אני יוצא צרוב, חרוך.
אבל בתוך השבר הזה, ברגע אחד
חד כמו להב על הצוואר אנחנו בלי מסכות.
את מסתכלת עליי, ואני פוגש אותך בלי סליחה.
אני לא נחמה. אני לא אור.
אני המקום שבו את נופלת.
ורק מהתחתית של הרצפה הקרה
את מתחילה לנשום.
שחור קצר ומר 🔥🔥🔥