סיפור שלפני השינה
שלוש בלילה. ללא ריצה חדר מיון ציפצופים קורעים את האוזן בלי רחמים, כל מכשיר בקצב שלו. אנשים זזים הלוך חזור במסדרון, חלק נגררים, חלק רצים כאילו כל דקה קובעת, אחרים סתם נרדמים על הכיסא הקשוח. ריח של חיטוי, חוסר שינה. מבחנות אדומות.
בין לבין 15 דקות קם לדלפק, דורש, שואל שוב ושוב ״נו מה קורה? יש תשובה?״ והם תמיד עם אותו פרצוף
מופתע, עונים כבדרך אגב ״עוד מעט״. אותו ״עוד מעט״ שמוציא מעיר את האגו שעולה מהמחשכים אותך אגו ללא הגיון זה שלא חושב יורק יורה ללא הבחנה במטרה. אותו אחד מהעבר הרחוק.
מושב הפלסטיק בפרוזדור מתיישב שוב, האור הפלורסנטי לבן, חונק, מבליט את הזמן שנמרח, הציפצופים לא עוצרים, אנשים באים והולכים.
בין לבין מילה משפט חוזר ומוחק, מנסה לכתוב משהו, מוחק שורה כותב מילה שוב, מקלל, חוזר על זה כמו איזה טקס מטומטם. ארבע שעות של דפיקה בראש עד שיוצא
סיפור שלפני השינה .
הבוקר כבר כאן 7:30 שחור קצר ומר בפינה השקטה.
״פרסם״
אחרי לילה, אחרי כל החרא, יוצא רק משפט אחד שתקוע.
בוקר אור שלי עכשיו. אחרי חמש שעות שינה.
זמן לסליחות נבלות.
שחור קצר ומר 🔥🔥🔥