מתים רק פעם אחת…

כשהגוף שלך מחליט להפעיל את כפתור הreset בלי לקבל אישור מההנהלה, זה די אופייני לו במקרה שלי.

אתה מנסה לקום ליום עבודה כמו אדם מתפקד, ואז אחרי שעתיים שלוש מגיע המופע החד גוני של לבן על לבן על לבן, כאילו מישהו הוריד רזולוציה וקונטרסט מהחיים שלך.

בלי שמלה, בלי חליפה, הגוף פשוט שם אותך על הרצפה.

אתמול עוד הצלחתי לשקר לעצמי שאני בסדר. מין בסדר כזה שמחזיק כמה שעות ואז מתפוגג כמו עמוד שדרה של פינגווין. היום זה כבר משהו אחר. היום הגוף פתח עלי שולחן.

התחושה הזאת של עדר פילים שמחליט לעשות רונדלים מבפנים רק כדי להזכיר לי שאין לי באמת שליטה על שום דבר. כל תנועה מרגישה כמו פעולה הירואית. אפילו לקום מהכיסא במשרד זה מסע של גיבור מקולקל, רק בלי התהילה בסגנון גביע, שמפניה ודוגמניות מרוץ פורמולה one בקו הסיום.

מנסה למשוך יום עבודה, לשחק אותה הסערה כבר מאחור. שלוש שעות פנימה והגוף מחליט שמספיק. פתאום צבע אחד. לבן על לבן על עוד קצת לבן. חוזר הביתה. מקלחת. מיטה. כניעה.

עם משפט אחד באוויר. 

יש בוקר שמבטיח משהו, ויש את הרגע של אחרי שמקלף את מה שלא התממש.

תקוע בין שניהם. הגוף שמבטיח שיפור ואז מקלף אותו בחזרה רק כדי להזכיר מי פה באמת השולט.