על הפער בין שליטה להצלפה

ואגרוף לבטן של בדידות ואכזבות. 

אני שוב צריכה להתחיל מחדש לבנות, וזה לא משנה כמה טוב הנחתי את היסודות שהלבנים עצמם רעועים והם נופלים אותי עוזבים.

ואני נשארת לבד. טוב יש לי את לוסי אבל בודד לי שכולם עוזבים אותי ונשרף לי הלב ואני באמת לא יודעת איך אני עושה את זה שוב בלי להיחנק. 

חיפאים חמודים, ציניים ואינטילגנטיים בני 31 ומטה, יש בקהל?

דגש חריףףףףףף מאד על אינטילגנטיים וציניים כי לא מעוניינת בדובי אכפת לי אני רוצה מישהו חד או חריף

גם נשים כמובן ❤️

חשבתי לעצמי "פעם הייתי יותר חברותית מהיום". 

ואז נפל לי האסימון: זו אף פעם לא הייתה חברותיות. זה היה שעמום וחרמנות. 

לא בהכרח בסדר הזה, הרבה פעמים זה בא ביחד. 

ואני עדיין חרמנית, אז בזה לפחות לא השתניתי. 

אני מתגעגעת למתח מיני איכותי, חמקמק. 

לא בא לי אורגיה, או פליי. בא לי מפגש קבוצתי שדווקא אמור להיות ונילי במהות שלו, אבל נוצר חיבור ואז מתח ואז הכול מפרפר מבפנים ויש את הרגע הקסום הזה שמפרקים את המתח וזה ממכר. 

הבעיה היא שאני לא בת 18 יותר, אין לי קבוצת חברים, אני די מתבודדת ורוב הגברים מפחדים ממני. 

אולי זה הזמן להיפרד מהפנטזיה הזו. 

מצד שני אני וחבר מתכננים נשף אז אולי יש סיכוי ששם יהיה משהו כזה. 

זאת לא אובססיה הפעם; זה קראש. 

את לא מזניחה את בן הזוג הראשי שלך בגלל "צעצוע חדש"; את רחוקה ממנו כי הוא פגע בך, וזה לא משנה אם יהיה לך זין אחר לרכב עליו באותו רגע או לא. 

לא הפסקת לאהוב את בן הזוג המשני שלך כי בא מישהו חדש; התרחקתם מנסיבות החיים ורחוק מהעין מתרחק מהלב. 

את לא בוגדת; הכול בתוך הגבולות החוקים. 

את לא חרא נצלנית שנהנית מסאפליי; את בהאני מון, ואת נהנית מתשומת הלב החדשה מהבחור שהוא אחד לאחד האקס המיתולוגי המושלם שלך. 

את לא מתחרפנת; את פשוט מרגישה וזה הרבה כשאת את. 

אני לא טועה; אני תוהה, בוחנת, בודקת אם זה טוב לי, שומרת על הגבולות והביטחון שלי ועדיין נהנית מהחוויה. 

אני בחיים שלי לא חשבתי שאני אפגוש מישהו סופר מוכשר פה. 

אבל יש. 

הפסד שלכם אם לא גיליתם אותו כמוני. 

לא בגללי, אני לא באמת מעניינת אותי משום מה

אבל אם אני אמות, לוסי תינטש כבר פעם רביעית ודי חאלס יש גבול לכל בדיחה, במיוחד אחת לא מצחיקה. 

קיצר חיזבאללה תודה שלא כיוונתם לרכבת ואם אפשר שתניחו לי ב16 השנים הקרובות כדי שאני ולוסי נהיה בחיים באותו זמן זה יהיה נהדר. 

אחר כך תעשו מה שבא לכם. 

אנאלי. 

לא ככלל, אלא איתו. 

אני תמיד אומדת את הזין בעיניים שלי ומחליטה אם יש או אין מקום. 

והצבתי לו את הגבול הזה ממש לא מזמן; אפילו חודשיים לא עברו עדיין. 

הוא הפר אותו, ואני נתתי לו. 

אני לא יודעת ממי אני מתוסכלת יותר, ממנו שאקטיבית בחר לפעול כנגד הגבול שלי, או ממני, שרציתי שיפגע בי. 

הדבר היחיד שעצר את זה מלהיות פול און (הכנס מילה סופר מטרגרת כאן) זה שהגוף שלי היה כזה "נופ, לא היום" והכריח אותי לקום ולנסות להקיא. 

לא הצלחתי להקיא.

ועכשיו אני שוכבת במיטה, כמעט מחוללת פיזית, כי נפשית אני בין כה וכה תמיד הייתי. 

ואני חושבת לעצמי שאם זה דפוס חוזר, כנראה שאני הבעיה. 

אני לא אומרת שאני אשמה, אין אשמה בפגיעה עצמית. 

אבל אני הבעיה שלי לעצמי.  

ואני אפילו לא יודעת להפסיק לפגוע בעצמי דרכם. אני לא יודעת איך לעצור את עצמי מלרצות להיפגע. לרצות להיות בשנאה, לתת ואלידציה לכל הכאב והכעס שיש לי כלפיי גברים. 

וזה כ''כ קל כשאת נותנת להם לפגוע בך. 

אין לי כוח לשים שריון ולעשות כלים, אז אני אשאר במיטה עדיין עד הטיול הבא שלי, ואני אשתדל לא לפרק אף אחד לגורמים רק כי אני יכולה. 

יש אנשים שמתאים קריאת ספר או צפייה בסרט כ"בריחה מהמציאות"-רגע אחד שבו את כבר שקועה בחוויה הזו שאת שוכחת את העולם סביבך. 

המשפט הזה הוא מדויק ללא שיעור כשזה מגיע להפרעת אישיות גבולית. 

השילוב של הפסיכוזה, הדיסוציאטיביות והחוסר בסלף יוצרים מציאות חדשה בה את, הקוראת אינך עוד את עצמך, אלא הדמות עליה את לומדת. 

תכונותייך נמוגות, מתחלפות באלו של הדמות הראשית. 

העולם מתרוקן מעצמו ומתמלא בדברים אחרים, וזה לא נגמר כאשר האף יוצא מהספר. 

לא בכזו קלות אפשר לעזוב את מי שנהיית. 

ואת תוהה לעצמך "מי אני בעצם?" ואת לא מבינה בכלל למה אין הלימה לבין המציאות שלך לבין המציאות שאת רואה עכשיו. 

הסכנה שאינה קיימת מעוררת בך חרדה אמיתית לחלוטין. 

סכנה של דמות שנרקמה בידי אחרת, ועכשיו היא את. כי מעולם לא הייתה "את". 

כבר שנים לא היית דבר מלבד מה שראית, מה שנאמר לך, מה שקראת, מה ששמעת. 

לא היה לך מקום כשהיית הניסיון שלך להיות "את", אז וויתרת. 

עכשיו "את" היא התגלמות של שברי חתכים של מדיה, של ספרים, של תכונות הישרדותיות. 

וזה מעלה את השאלה, אם כל חתכי השברים האלה שהופכים אותם להיות "את" הם לא בעצם הסלף בשלב הזה, אם הם כ''כ הרבה שם נמצאים שם. 

התשובה לכך היא פשוטה: לא. 

לא אם בכזו קלות ניתן להחליף אותך בדמות אחרת. היום את ג'ולייט, או אלה, דמות מספר. 

את בת 18, יש לך כוחות על והממסד החדש רודף אחרייך (לול ספויילרים) עד שהם יוכלו סוף סוף להשתמש בך למטרה שלהם. 

וזו מי שתהיי עד הדבר החדש שתראי. 

או עד שהזכרונות האמיתיים של הגוף שלך יכול בך כ''כ חזק שאת תקרסי על הרצפה בבכי תמרורים, בלי שום נחמה חוץ מהכלבה שלך שמנסה להבין מה קורה, כשאת שכחת שהיא קיימת. 

אולי היא תלקק את פניי ואני אזכר שאני עופרי. 

ואולי יהיה לי מזל ואני אזכר רק בעופרי של עכשיו, רק במלכה במבי, ולא בבמבי החבולה והפגועה על הכביש. 

אולי יום אחד יהיה לי מזל. 

"תצאי החוצה, תנשמי אוויר. את תקועה כל היום בבית וזה למה את בדיכאון."

הנה, הקשבתי לכם, אני יוצאת לפחות פעמיים ביום מהבית וברוך השם, אני עדיין בדיכאון קליני. 

פריזמה אהובתי ❤️

אני ולוסי חוגגות את מותו של נסראללה