על הפער בין שליטה להצלפה

אני מבינה שלידה זה כואב, באמת שכן. 

לא מתיימרת לומר אחרת. 

אבל די כבר עם "את לא מבינה מה זה כאב עד שאת יולדת"

גבירתי, נדרסתי על ידי מכונית ושברתי את כל השוק, אנסו אותי במשך 3 שנים בכל חור אפשרי ודפקו לי מכות של החיים אחר כך, בעטו אותי לכביש, איימו על החיים שלי, כמעט חנקו אותי למוות והדובדבן של קצפת האימה הזו היה שגם אחרי שכל החרא הזה נגמר, אנשים חדשים אנסו אותי ופגעו בי מינית. 

לכן יש הורמונים שגורמים לכם לשכוח את הכאב הזה בשלב מסוים. 

לי יש סיוטים לנצח. 

(שזה לא ישתמע שיש לי דיס על על האמהות, רק על אלה שלא מוכנות לקבל שיש עוד פורמטים של סבל)

אבל יש חיפאים בקהל? משעמם לי (לא מעל גיל 30 תודה)

כיאה לתהליך. 

אני לא יודעת בדיוק לומר מתי זה התחיל, התהליך הספציפי הזה. 

אני רק זוכרת שלא הייתי כזו פעם. 

פעם אהבתי להיות בחברת אנשים אחרים. הייתי נהנית מלהיות חלק, מלשבת כשיש עוד אנשים סביבי בין אם זה בסלון או במטבח הקומונה או סתם עם חברים. 

אפילו הייתי מייחלת לזה לפעמים. 

אני בכוונה אומרת בקומונה כי הנעורים שלי הם לכל הפחות בודדים ובעיקר מודחקים. 

מה שמסביר את הרצון והצורך שהיו בחברת אדם מלכתחילה (מעבר לצורך האנושי הבסיסי). 

ואין רגע שהטה את הכף. 

זה רגעים קטנים קטנים שהצטברו עד שהגעתי למצב שאני עוזבת אירועים חברתיים הרבה לפני הסוף, מאחרת רוב הפעמים וזה אם אני בכלל טורחת להגיע. 

אני יכולה לבלות ימים שלמים בלשבת עם הכלבה שלי בבית בידיעה שהסיבה היחידה שאני מוציאה את האף שלי ממנו זה או כדי להרוויח כסף או כדי לצאת איתה. (לצערי, לצאת איתה עוד לא הפך לרווחי)

וזה לא רק כי לוסי היא כלבה מושלמת ורכה שאפשר להתכרבל עליה בכיף. 

זה כי עייפתי. 

עייפתי במסיבות, עייפתי באנשים, עייפתי במפגשים חברתיים, אפילו אם זה משחקים שאני נהנית מהם, אני כבר לא עפה על זה. 

ולפני שאתם שולפים את קלף הדיכאון:

א. יש לי דיכאון כרוני, לא גיליתם את אמריקה. 

ב. אני מאד נהנית מתחביבים אחרים שיש לי; לבד. 

אני שמחה שלמדתי לאהוב את הלבד שלי, ואני שמחה על מי שאני ואיך המציאות שלי הביאה אותי למקום ולזמן הזה, ולדברים שאני זימנתי לי. 

אבל אני תוהה איך הרצון הזה, להיות חלק מחברה, מקבוצה, להיות מוקפת באנשים חמק ממני אט אט, בלי שארגיש. 

והאם זה בכלל משנה שהוא כבר לא שם. 

יש לי ימים של זלזול עצמי. 

שאני עייפה ולא יכולה לתת את כל כולי כדי להתייחס אליה באופן מוחלט, ואני מרגישה רע עם עצמי. 

אולי אני לא בעלים טובה ללוסי. 

אולי אני בעצמי לא מספיקה. 

האם אני עושה הכול כמו שצריך? כן, חד משמעית. 

מקשיבה למאלף, 4 טיולים ביום (שניים מעל לחצי שעה), אוכל בריא ומזין בנוסף לחטיפים, יש לה מלא צעצועים להעסיק את עצמה בהם. 

היא מקבלת כ''כ הרבה ליטופים ואהבה, גם ממני וגם מהסביבה. 

אני מציבה גבולות חזקים שאני גאה בהם ואני נאמנה אליהם, לא משנה כמה עייפה או עצבנית אני באותו רגע. 

אין בסיס לזלזול הזה, חוץ מהציפייה שלי להיות רובוט מושלם או צוות של 3 אנשים. 

שני דברים מאד רחוקים ממני, בתור נכה מדוכאת. 

אבל אני מנסה, ולרוב, לרוב אני אפילו מאמינה בעצמי שאני עושה עבודה טובה; היום זה לא יום כזה. 

זה בסדר. 

אני מקווה שמחר יהיה יום כזה. דברים טובים יותר קורים כשאני קמה מהמיטה אחרי 8 בבוקר. 

האם התמונה הבאה צולמה אחרי סשן בדסמי או שמא סשן משחק קליל עם הכלבה שלי?

כאילו, אני לא עובדת סקס פר סיי. עוד לא לקחתי כסף ממישהו על אקטים מיניים כאלה או אחרים. אני יותר זונה בבארטרים. 

כי בואו, אני יודעת למה הגברים האלה מציעים לי עזרה, בדיוק אחרי שדיברתי איתם פעם אחת (וגם זה לפעמים יותר ממספיק, הרבה פעמים התמונות שלי עושות את העבודה). 

ואני יודעת שהם לא אומרים ישירות שהם מצפים לסקס, אבל הם לא צריכים לומר את זה. אני אוהבת להשתמש במיניות שלי כמטבע. 

מעבר לזה שזה נורא חסכוני, זה מעצים (אותי). 

אני רואה החפצה דווקא כפאוור מוב, כי בסופו של יום אני יכולה לשחק בבחור כמו מריונטה כדי לקבל את מה שאני רוצה, פשוט כי הוא רוצה (צריך) את הגוף שלי. 

זאת לא השליטה הקלאסית, זאת לא זנות קלאסי, זה לא שום דבר קלאסי. 

אבל זו דרך נוחה בשבילי להתקיים, ובין כה וכה מדליק אותי שאני יכולה להרוויח דברים מהסקס איתי אז אני מניחה שזה ווין ווין בשביל כולנו. 

מעניין כמה המדרון הזה חלקלק. 

אה כן, יש בעיה אחת קטנה עם זה: אני באמת לא יודעת איך להתייחס לגברים שלא מעוניינים בי. כאילו, מה עושים אתכם לעזאזל?

לוסיייייייייי

אז אתם לא זוכים לראות את לוסי הכלבה המושלמת שאימצתי. 

לא לעצבן מישהי שיש לה דרקונים

טוב אז כמו שאתם לא יודעים, כי לא עדכנתי, יש לי כלבה. 

כפרה עליה, הכי חמודה (אלא אם כן אתה זכר ו/או נוגע בי או באוכל שלה)

קיצר, לוסי דומה לי. מאדדדדד דומה לי. 

והיא נוהמת כפרה עליה #פוסטראומה. 

והיום הגברת העזה לנהום עליי, כי הייתי צריכה לקחת ממנה את הצעצוע כדי לנקות. 

פה אני חייבת לומר, שניסיון של כמה שנים בעולם השליטה ובאופן כללי עם אנשים מניפולטיביים, סייע לי רבות. 

אז הלכתי לחדר בהפגנתיות, שהיא תדע שאני כועסת. 

אחר כך חזרתי והתיישבתי על כיסא, במבט זועם וקר. 

לקח לה 0.4 שניות לבוא להתחנחן אליי עם הזנב בין הרגליים: "אמא אל תכעסי עליי בבקשה תראי איזה חמודה אני." לא מאמי פאפי אייז מעולם לא עבד עליי וכשמעצבנים אותי אין לי אלוהים. 

קיצר עכשיו היא בכלוב, רגועה ומשחקת עם העצם שלה. 

TL;DR

הכלבה שלי ניסתה להתעסק איתי ונכשלה כי אני כלבה גדולה יותר.