על הפער בין שליטה להצלפה

עברה שנה מאז שנרצחת.
מעולם לא נפגשנו, חיינו בקצוות שונים של המציאות, אבל עכשיו שאני מבינה אני נשרפת מבפנים.
אני שונאת את הקיום שלך ואת מה שקרה לך.
הוא מכאיב לי, הוא נוגע איפה שכואב.
הוא יושב עליי כי בהפגנות לא כאבתי על האתיופים, אלא על אלה שפספסו עבודה או טיסה בגלל הנסיעות.
כי נבהלתי שהדליקו מולי צמיג.
כי אני לא מצליחה להתחבר עד הסוף לחניכות האתיופיות שלי.
אני שונאת את האלימות והדיכוי.
אני שונאת לפחד ללכת ברחוב בלילה כי אולי אתקל בו ויהיה לו מצב רוח להתעלל בי שוב.
אבל יותר מהכל אני שונאת אותך כי טוב לי בחיים האלה, כי אני לא מפחדת ששוטר יירה בי וזה גורם לי להרגיש אשמה.
אשמה שאני חיה ואתה באדמה, סתם כי אתה כהה ואני לבנה.
מה שהכי גרוע מכל זה, שאתה סתם היית שם, קורבן.
כמו אישה הנבגדת ושונאת את האישה השנייה יותר מאשר את בעלה, גם אני שונאת אותך לא בגללך, אלא בגלל המראה שהצבת לי בפרצוף.

אבל למי אכפת בכלל מהכאב שלי, בטח לא לך.
אתה מת ולעולם לא תחזור.
איך כולם עם יד קלה על ההדק, כאילו מעולם לא הייתה שואה.