תכלס, אתה עושה כלים יותר טוב ממני.
אם תהיה בעיה במכונת הכביסה, אקרא לך.
אתה יודע לבשל ומפנה את הכלים ובחיים לא תשאיר מגבת על הרצפה.
פעם גם קמתי בבוקר למטבח מצוחצח וסלט קצוץ דק דק, כשאתה עושה את זה זה מדהים ולא משפיל בכלל.
כשאני עושה את זה זה מבלבל אותי.
זה משפיל אותי כי אמרו לי שצריך להיות מושפלת.
זה משמח אותי כי אמרו לי שזה טוב שאני משקיעה!
כבר הייתי בסרט של פמיניזם מוגזם ו"אתה בדיוק כמו כולם", כוח נשי, אני ואני ורק לי.
תפקידי מגדר חוזרים על עצמם, לפעמים.
אולי אני יותר מדי קומונה, אולי יותר מדי בת 20.
אני לא חושבת שיש שיוויון מוחלט; עם זאת, יש שאריות של דינוזאורים ומכשפות, של אמהות חולות שליטה שלא מרוצות מאיך שאנחנו מנקות.
זה מפחיד אותי לומר לה שאני לא יודעת לקפל סדין או לחתוך סלט חסה וזה גורם לי לחרדה, גם גורם לי לבאסה.
יש המון ציפיות ואני לא יודעת מאיפה הן באות.
זה מגברים? זה מנשים? זה מהחברה?
מה זה אומר "מה שאת צריכה להיות?"
הרי אני שרמוטה שבטוחה בעצמה וזה לא גרם לי לבעיות.
האם הסוד הוא להעלים עין?
האם צריך להתנתק?
האם מספיק להפנות לחי שנייה לכל מי שצועק?
אני לא מרגישה צורך לשקר, גם לא להיות כנה.
ויש המון גברים שבכלל אין להם בעיה עם שיער ערווה.
אם הכל בא מתאגידים, מחברות פרסום ומסעדות, שכל מטרתם היא לנצל אותי ולעשות עליי קופות.
למה לשבור את הראש?
למה בכלל לקנות?
אך כשבא הלילה, בשקט מוחלט והבנות ישנות, עולות כל מיני מחשבות:
מה אם משהו לא תקין בי?
מה אם זה לא טוב להיות אני?
אולי אני זו שצריכה להשתנות.
(אז עולה הבוקר ואני מחייכת למראה, ליבי מתמלא שמחה ומבינה שמדובר בשטויות.
גם אם אני שונה זה עדיף מלהיות בובת ברבי מלאה בקמטים, ריח של אקונומיקה ודאגות.)