מוקפת באהבה וחמלה סביבי
בעטתי את האכזריות והאגו מדרכי
מצאתי בית בליבי
אני אוהבת את אשר בי.
אני שמחה לקום בבוקר
אך גם רוצה ללכת לישון
לא בשביל להתמודד עם דכאון
אלא בשביל לקום לעוד יום
למשמעות שתציף אותי
שנלחמתי עבורה בשיניים
אני רואה סוף סוף
את כל מה שהקמתי בשתי ידיים
בעיניים שלי יש עוד גיץ של תקווה
אז מה אם נחלתי אכזבה
חוויתי מבוכה
אם שרפתי ארוחה
זה לא משנה כי עוד לא הפסקתי לחלום
עוד לא הפסקתי לנשום
עוד לא הפסקתי לטעום ממה שיש לעולם להציע
אני עוד אגיע
לא לפסגה, ליעד מרגיע
לליטוף בשיער לפטפוט מיותר
והלב קצת פגיע
זה משמח אותי
שעוד לא נכנעתי
שעוד לא הרמתי ידיים
אל מול השמיים
לא נפלו עיניי
לא אקרוס על ברכיי
רק אמשיך להזיע
ולעבוד קשה לעבר האושר
לעולם שבו יושר הוא לא אקט של צדק
אלא אקט של שלום
שבו יש לי מקום
לאהוב, להכיל לחבק ולזרום
זה קצת היפי ולא אכפת לי
אפילו אם זה בנאלי
אך חרדה מקננת הבדידות לא נגמרת
תופסת אותי בחזה וצועקת
שלא משנה כמה תלחמי
אני חזקה ממך ואפילו את לא תתמודדי
אל כוחו האכזר של הקור והעוני
של רצח עם ואונס המוני?
זה לא משנה שקלטתי את התמונה
זה אפילו לא משנה שיש לי אמונה
אם הכאב האנושי הוא אינסופי
מתי נגמרת החרדה ומתי מתחילה אני?