על הפער בין שליטה להצלפה

 מכרסמת בי בכל רגע.
אני מרגישה אשמה על זה שאני רוצה גבר גדול וחזק שיגן עליי.
אני מרגישה אשמה כשנעים לי שמשלמים עליי.
אני מרגישה אשמה כי אני אחשוב פעמיים לפני שאצא עם בחור שלובש שמלה או עם בחורה שלא עושה שפם או רגליים.
אני מרגישה אשמה כשאני שוכבת עם מישהו, אפילו אם זה סתם סטוץ, אבל אני רוצה שיהיה לו אכפת ממני.
אני מרגישה אשמה ובכיינית.
אבל זה לא הוגן.
אני לא אשמה שאני לא מרגישה מוגנת; מטרידים אותי מינית אחת ליומיים ואונס זה עניין של תקופה.
אני לא אשמה שיש לי חרדה כלכלית, כשאני אישה עם הרבה פחות אופציות, שכר נמוך וקצת קשה לי עם הליכה (בכל זאת מחלימה מתאונה).
אני לא אשמה שטפטפו לי טוב טוב מי הוא דמות הגבר ואיך הוא נראה.
שאם אני נמשכת למשהו שונה מזה אז יש בי בעיה.
שאמרו לי שגבר שעושה דברים so called "נשיים" (בכלל עקבים ושמלה הומצאו עבור גברים) לא יכול להגן עליי ולממן אותי.
ואני, שיש לי חרדת ביטחון, חרדה כלכלית וצליעה קלה, לא יכולה להרשות לעצמי כזו אופציה בכלל!
קל להיכנע לדפוסים, לעדר, לדמות הגבר ולדמות האישה.
מי שעוד פעם אחת תגיד לי שהיא מתלבשת יפה עושה גבות, שפם ומפשעות עבור עצמה אני נשבעת לכם, אני אצחק לה בפרצוף.
בטח תגידי שזה בשבילך.
איך תעזי לומר שאת מפחדת להיות מנודה, שונה?
שיט שכחתי!
אני גם מרגישה אשמה על זה שאני שונה ועוד יותר על זה שאני רוצה להיות שונה.
על זה אני דווקא מוכנה לקחת אחריות.