על הפער בין שליטה להצלפה

אחרי יום ארוך, סוף סוף התחלתי את דרכי הביתה.
מקלל על כך שמעולם לא חסכתי לרכב (כן אחי, תוציא את כל הכסף על טיול של שנה בדרום אמריקה אחי, מי צריך חומריות) ומחכה לקו 201 בתחנה.
אישה נחמדה ומבוגרת ניסתה לקרוא משהו מהפלאפון והסבה את תשומת ליבי אליה,
"סליחה בחור חמוד, תוכל לעזור לי רגע?"
התקרבתי מעט, בחשש, מהדק את המסכה על פניי.
הפריע לי שהיא השאירה את המסכה שלה על הצוואר, אך הזכרתי לעצמי שאני לא בקבוצת סיכון, אלא היא ועליי לעמוד בהנחיות גם אם אחרים לא עומדים בהן.
"כן, כיצד?", אמרתי, מנסה להישמע כמה שיותר ברור על אף שפי מכוסה.
"תוכל להקריא לי מה כתוב כאן? הראייה שלי, לצערי, מדרדרת מיום ליום, גם עם המשקפיים."
הסתכלתי על אפליקציית מוביט שהיא פתחה בפלאפון והציגה את מסלול הנסיעה שלה.
"כן, רשום פה שאת צריכה לעלות על קו 247 ללוד, לרדת בהנרייטה סאלד ולפנות ימינה משם עד רחוב החלוץ."
היא חייכה והגשתי לה את הפלאפון בחזרה.
היא סימנה לי להניח אותו על הספסל ומיד צחצחה אותו.
"תודה רבה לך בחור צעיר, תבורך!", היא חייכה ואני בדיוק ראיתי את האוטובוס שלי מתקרב לתחנה.
"בכיף, שיהיה לך יום נפלא וחג שמח!"
לא זוכר איזה חג התקרב אז; בגלל הקורונה, הכל התערבב לי.
התיישבתי בשני המושבים הקרובים ליציאה האחורית, שעון כנגד החלון.
זה המקום הקבוע שלי כבר כמה שנים, אלא אם כן האוטובוס מפוצץ ואז אני בורח לשורה האחרונה, בשביל שלא ישבו לידי.
אני לא מיזנטרופ או משהו, רק שמשום מה, תמיד מתיישבים לידי האנשים הכי לא נעימים. כבר שקלתי לקנות דאודורנט ספריי ולרסס אותם כשהם לא שמים לב.
תחנה אחר כך עולה בחורה שהתקשיתי להסיר את מבטי ממנה למשך שאר הנסיעה.
היה לה שיער חום ומתולתל, היא לבשה שמלה עם מחשוף נעים וישבן של פילאטיס.
כשהתמקדתי בה, שמתי לב לנזם טבעת ולקעקוע קטן וחמוד על הזרוע.
סקרנותי בערה בי וידעתי בדיוק כיצד לשבור את הקרח; אשאל אותה על הקעקוע.
היא התיישבה הרבה אחריי ופתאום נלחצתי.
מה אם היא לא מוכנה שיתקרבו אליה בתקופה הזו?
אולי היא תרגיש מוטרדת?
אולי היא חרדתית קורונה?
קפאתי במקום.
כל כמה זמן הצצתי בה ומחשבות נעימות עברו בראשי - איך שאני מלטף לה את השיער כשאנחנו יושבים ביחד, מכורבלים מול הנטפליקס.
איך רגע אחד אנחנו צוחקים משטויות ורגע אחרי זה היא נועצת בי מבט עם העיניים הכחולות המחשמלות שלה ואני נמס.
איך השפתיים שלנו מתקרבות וברגע הנעילה אנחנו מרגישים את הזמן נעצר יחד אתנו.
הבנתי שהקורונה עשתה אותי בודד, חולם על רגעים חסרי אחריות עם אותה בחורה.
לרוץ איתה לים, לשרוף יום שלם מול הנטפליקס.
לעצור את הבינג' ולהזדיין על הספה עד שלשכנים נמאס מצרחות העונג שלנו והם קוראים למשטרה.
לשמוע אותה מדברת בלי הפסקה, לראות את הניצוץ בעיניים שלה נדלק כשהיא מרכלת על השותפים מעוד יום משעמם בעבודה.
להכין איתה פנקייקים עם בננות וקצפת ולמרוח לה קצת על האף.
הגשמה היא צמצום הפער בין החלום למציאות.
אני הולך להגשים באמצעות פתק חמוד שאוכל להביא לה, שהיא תבחר מה לעשות איתו אחר כך, אם לתת לי תקווה.
פתחתי את התיק ותלשתי דף מהמחברת, קולט ששכחתי את העט במכללה.
מחפש בראבק למי יש עט בכל האוטובוס.
מצאתי בסופו של דבר וכבר התחלתי לכתוב את הפתק, שואל על הקעקוע עם הבחורה היושבת על כבל החשמל ולידה חתול מרוח (אולי סוף סוף אצא עם מישהי שאין לה אלרגיה לחתולים!) ופתאום האוטובוס נעצר בתחנה שלי.
אני יורד מבואס, עם פתק ביד וחלומות מנופצים על מה שהיה יכול להיות לאותה בחורה מסתורית ולי.