במקח''ר, הברז בשירותים של הבנות היה סיוט.
זרם חלש ומטפטף, שהיה נורא כשרציתי לשטוף ידיים ואפילו יותר גרוע כשהייתי צריכה לעשות ספונג'ה במשרד.
תמיד שנאתי את הברז הזה, באיזה שהוא שלב עברתי להרס בשירותים של הבנים שאליהם גם ככה אף אחד לא היה נכנס.
אחרי שעזבתי והשארתי את משרד התקציבים להתפרק מאחוריי, התחלתי לחבב את הברז פתאום.
לא כי נהניתי מהזמן שבזבזתי בלחכות לדלי שיתמלא לנצח, אלא דווקא כי הוא הזכיר לי אותי.
פעם ליבי היה נשטף באהבה חיש קל, הייתי נסחפת בתחושה הזו עמוק כ''כ שלא שמתי לב שהוא טובע.
אך עקב שימוש רב על הזרם החזק ביותר, הברז הזה נדפק.
תקופה ארוכה היה מטפטף טיפות טיפות של אהבה, לאט ובמתינות, לפעמים מפסיק מעצמו.
לא תמיד הייתה לי הסבלנות לחכות שהלב יתמלא אז הייתי מכבה את הברז והולכת, מתוסכלת.
אלו שליבי אכן התמלא בהם, היו אנשים עיקשים שלא נתנו לי מעולם לסגור את הברז.
אפילו כששנאתי אותם, הם היו פותחים את הברז ודרשו ממני וגם מעצמם, להמתין.
לא תמיד הבנתי את ההתעקשות.
למה לא לעבור הלאה? מי לעזאזל בחר לחכות לי?
לי מעולם לא הייתה הסבלנות הזו לטפטופים.
תמיד הרגשתי חסרת אונים לנוכח אותם העיקשים; איך לא אאכזב אותם, כששריון תמיד עטוי על ליבי ומדי פעם מטפטפת עוד טיפה, ברגע שלא תמיד רואים.
חלקם ראו בי אתגר ונשארו כי מצאו עניין.
חלקם נאלצו ללמוד להתמודד איתי עקב המציאות ולא הכי שינה להם כמה מקום יתפסו בליבי.
אך ישנו הקומץ הנלחם בשם האמונה והאהבה, מקבל כל טיפה בגאווה ונאנח בהקלה כשרואה את הדלי מתמלא.
אותם הכי שנאתי; עזבוני!
תנו לי להגיע לייאוש מוחלט, אתם לא מגיעים לי.
אך אלה היו סוטרים לי עם כפכף ופותחים את הברז מחדש, ממתינים בחיוך גדול, חיבוק, סבלנות והמון אהבה.
לא מזמן, הברז תוקן.
לא עוד טיפות, אלא זרם הניתן לשליטת כולם.
חלש, חזק או כזה שמשפריץ על אנשים.
עכשיו רק נותר לי ללמוד לשלוט בו, כי עוד הצפה אחת וליבי יטבע לעולמים.