אם הייתם שואלים אותי לפני עשור איזה כח על הייתי מבקשת לעצמי, הייתי אומרת 'קריאת מחשבות' בלי לחשוב בכלל.
בהתחלה זה נבע מחוסר בטחון עצמי ודימוי נמוך.
עם הזמן זה היה עניין של צבירת כוח; אם אדע את מחשבותיהן של האנשים, אוכל לשלוט בהן.
אחרי כמה זמן חשבתי שזה יהיה רעיון טוב כי אז לא אצטרך לשבור את הראש על רגשותיהם של אנשים כלפיי.
היום, בלילה מלא מחשבות, שוב קפצה אליי השאלה לראש.
מאבק פנימי התחולל בי.
הו, כמה קלים היו חיי אם לא עוד הייתי צריכה לפרש מבטים, שתיקות, פטפוט אינסופי ומתח באוויר.
הכל היה נפרש לפניי, ממש כמו לוח שחמט.
אך מחשבה אמיצה וקטנה, שלאט לאט ממלאת עוד ועוד חלל בגופי, קפצה והגיעה למסקנה הבאה:
"למה לי לשבור את ליבי, עם שקרים שאינם נוגעים אליי בכלל? אם אינך רוצה לשתף אותי, אינך חייבת כלל!
אם חשקה נפשך לשחק איתי משחקים, דעי לך מראש שנכשלת; אני מהמירוץ אחרי הפאסיב אגרסיב פורשת, מה שלא יאמרו לי, לא אדע."
נמאס לי לקחת אחריות על חצי אמיתות, על אנשים שלא כנים איתי או עם עצמן.
נמאס לי להבין דברים שהם מעבר לכוחותיי, מעדיפה כבר להיות סתומה ולבד.
אין עוד מקום בליבי לאנשים שלא מוכנים לומר "כן, -זה- מפריע לי".
אם אבחר עכשיו כח על, אבחר בטלפורטציה.
עם כל הסגר והחארטות, אני לא חושבת שיש כח על יותר מוצלח מזה.
אז לכל אותם האנשים המסכנים שמנסים להקשות על ליבי עם שתיקות לא נעימות ותקווה אמיתית שאלמד לקרוא את ליבם ואת ראשם:
סה לה וי!