את רוב הילדות שלי, בגדול, חוויתי בקונפליקט נוראי.
מצד אחד, הייתה בי המון אהבה כלפיי עצמי, ובצדק.
הייתי חמודה, חכמה יותר ילדה יותר מסובביי, אהובה מאד בקרב המשפחה שלי והצלחתי בכל יעד שסימנתי לעצמי.
אבל רק אני אהבתי את עצמי.
נדירים היו המקומות שהייתי מגיעה אליהם והייתי מרגישה אהבה מאנשים.
הרבה קנאה, כעס, שנאה לשם שנאה ואדישות.
אהבה? לא במיוחד.
אף פעם לא הבנתי למה.
מה אני עושה לא בסדר, מה הבעיה בי?
אולי אני טועה בכל האהבה הזו שיש לי לעצמי?
כך זה המשיך שנים, עד שהגעתי למקומות שהם אנשים היו בסדר איתי.
לעזאזל, היום אני במקומות שאנשים אפילו אוהבים, מעריכים ומתגעגעים אליי בעצמם לגמרי.
אבל הקונפליקט שם, מפעם בי, מזכיר לי שגם אלו שאוהבים אותי היום פשוט התרגלו אליי, שאני עדיין דפוקה קצת מהיסוד.
לא כולם קצת דפוקים מהיסוד? לא ככה זה עובד?
לפעמים אני שואלת את עצמי, אבל אין לי תשובה ברורה.
אז הנה אני עומדת במאבק יומיומי, שהוא תמיד מול עצמי אבל תמיד בגלל אנשים אחרים.
כמה לפעמים בא לי לקחת הכל ולהיות לבד לחלוטין, במקום בו ישנה רק אהבה כלפיי עצמי.