"פשוט תסירי את הפחד מחייך ואת תהיי מאושרת."
אבל אין בי פחדים.
טוב חוץ מלג'וקים אולי, אין פחדים.
יש לי חרדות.
חרדות אימתיות שמאיימות לחנוק ולהטביע אותי, שאני מתמודדת אל מולן יום יום, דורשת מעצמי להשתפר ולהתחזק ובסוף קורסת לרצפה, מחזיקה את החזה ומאחלת למות.
בא לי לצעוק על אותו סופר שהוא לא מבין מה להיות שונה כ''כ, לחיות סביב החרדות, להשלים עם זה שאינני רגילה ושיש לי מעצורים.
בא לי לומר לו שהוא משעמם אותי, שהוא יודע לדבר רק לאדם הפשוט והסטנדרטי, שהמוח שלו תקין לחלוטין ולא צריך לחשב מה יגרום לו להתכדר לכדור קטן בפינה לכמה שעות.
שלא יגיד לי פשוט לא לפחד!
כי התעמתתי מול החרדות הכי גדולות שלי ומצאתי את עצמי בסופן עומדת אל מול סכין קצבים, מתחבטת ברצון לחיות.
אז אני רוצה להגיד לו את כל זה, אולי להרביץ לו קצת, לצחוק עליו שהוא בייסיק ושהוא לא מבין דבר.
אבל הוא לא פה, אני באמת לא קהל היעד ובסופו של דבר, את כל הויכוח המיותר הזה אני עושה בראש עם עצמי.
אולי תסלחי לעצמך כבר?
את עדיין וונדר וומן עופרי, אפילו כשאת בחרדה.