וואו, זה נשמע ממש מיזנטרופי וממורמר.
אבל את האמת שאני פשוט מרגישה כ''כ בודדה בהם.
לכולם יש את קבוצות החברים שלהם ואני לפעמים מרגישה ממש תלושה.
גם לקבוצת חברות שלי יש את החברות שלהן וכל חג מחדש אני מרגישה העדפה שנייה ובודדה.
אני יודעת שהן אוהבות אותי ושזה לא ברע.
אני כבר לא בשלב הזה בחיים שאני בקבוצת חברות ואף אחת שם לא באמת רוצה אותי.
אף אחת לא מרחמת עליי יותר ובאמת שיש לי את המקום שלי, אני שייכת ואהובה ואין לי מה לדאוג.
אבל אז מגיע חג כלשהו וכל העבר צף שוב, מפצפץ בי ומכאיב לי.
שוב עולה עופרי בת ה13, שעושים עליה חרם בפעם המי יודע כמה.
לא משנה כמה זמן יעבור, כמה אנשים יבחרו בי, כמה משמעותית אהיה.
היא תחכה שם בצללים, תלחש לי שאף אחת לא אוהבת אותי, שאין לי מקום בשום מקום, שאני לא לבד אבל אני בודדה.
אני לא יודעת כמה זמן וכוחות ידרשו ממני כדי לגרום לעופרי הזו לישון ולא לקום עוד.
אבל בסוף זה יקרה.
עד אז.. לפחות בשבועות זה נגמר.