אז קמתי מצוננת, ממש.
ברמת ה9 אפצ'י בחמש שניות, משהו לא נעים.
אז עכשיו אני מרתיחה לי מים בפאננה והחברות שלי משחקות בחוץ.
בהתחלה חשבתי שאני מחמיצה משהו, אבל אז ראיתי שהן משחקות שבועים וממש הוקל לי שאני לא שם.
אני לא זוכרת אם אהבתי כדורים כשהייתי קטנה, יכול להיות.
כל הזכרונות שלי מתחילים בקבוצת מחניים ביסודי שהייתה בהפסקה.
תמיד הייתי נבחרת אחרונה ואף פעם לא הצלחתי לתפוס כדור.
לפחות הייתי טובה בלהתחמק (זה כמו להתחמק מבריונים אז כבר הייתי די מנוסה).
אני בתור ילדה ביסודי לא אהבתי להיות גרועה בדברים.
ברחתי כמו מאש מכל דבר שלא קיבלתי בו 100.
אז גם באיזה שהוא שלב פשוט לא טרחתי יותר.
גם ככה הייתי בודדה אז לפחות כשאני לא משתתפת אני יכולה להכחיש את זה שכולם שונאים אותי.
בחטיבה ובתיכון זה איכשהו הפסיק להיות דבר.
בשיעורי ספורט היה לי הסכם עם המורה שאני אעשה כוח בזמן שיש דברים עם כדור, אז הוקל לי.
עברו כבר 10 שנים לפחות, אולי אפילו קצת יותר.
שום דבר לא השתנה חוץ מהתרוצים שלי לא להשתתף במשחקים שכוללים כדור.
אולי חוץ מזה שעכשיו גם אם ממש קשה לי, גם אם באופן ברור ואובייקטיבי אני ממש גרועה במשהו, אני עדיין מנסה.
ואני לא אומרת סתם! הלכתי אתמול לסדנת סטנדאפ מכל האופציות שהיו למרות שמשחק או ספוקן היו הרבה יותר קלים וזורמים לי.
אבל בסוף עשיתי סטנדאפ על שרמוטות והטרדות מיניות ואפילו לא הייתי צריכה להשתמש בסאונד אפקט של צרצרים כדי להצחיק את הקהל (: