אז בכיתה ב' גיליתי שאני מחוננת, נחמד לא?
אז חשבתי ככה.
בהתחלה זה היה מבאס בגלל כל הבריונות.
אני רק רציתי להיות ילדה רגילה ושיהיו לי חברים, אבל חבריי לכיתה לא היו איתי באותו הראש לגבי זה.
אבל זה היה צ'יפס לעומת מה שגיליתי היום.
שנים האמנתי שאני יכולה להיות הכי טובה בכל דבר, גם אם אני לא אתאמץ יותר מדי.
אבל כל דבר.
והייתי מתחרפנת כשניסיתי דברים ולא הצלחתי אותם מיד, הרגשתי כשלון מהלך (או צולע, תלוי בתקופה).
את האמת שאני עדיין מרגישה ככה, כמעט כל יום.
ולא הבנתי איך זו פשוט אני, ממתי אני חסרת סבלנות? ממתי אני לא רגועה לוקחת דברים כתהליך?
הרי תמיד הייתי ידועה ביכולת שלי לתת מקום וזמן לכולם סביבי, אז למה לא לעצמי?
והיום, אחרי חיים שלמים מאז כיתה ב' (בסדר, אני יודעת שזה לא הרבה כי אני רק בת 22, אבל זה הרבה בשבילי), זה הכה בי.
להיות מחוננת דפק לי את המוח.
האמנתי שאני יכולה להצליח הכל בקלות כי כולם נתנו משקל כזה גדול ללימודים בחיים.
הלימודים מעולם לא דרשו ממני מאמץ, הכל תמיד היה לי קל.
אבל יש דברים שדורשים אימון ועבודה קשה כוסעמק.
אז אולי עכשיו שאני יודעת אני אפסיק להשתגע.
(סתם לא, אבל אולי בתהליך)