אני באמת שמחה על כך שאני לא מונוגמית.
עם כמה שאני, כפוליאמורית, לא מוערכת בחברה, אני לגמרי עומדת מאחוריי מי שאני.
למען האמת, גם יש לי סיבה להתגאות, פוליאמוריה היא אקט פמיניסטי ממש! (רגע רגע, בלי מכות וצעקות, שנייה, אפשר להיות פמיניסטית ומונוגמית, סבבה?)
כי מתברר שהפטריארכיה יצרה את המונוגמיה (מי שזה מעניין אותה, מוזמן להגיב או לפנות אליי בפרטי).
(טוב היא קודם כל יצרה את הביגמיה ואז משם המונוגמיה התפתחה אבל ביגמיה זה בכלל שיט).
ואז עומדת במבי קטנה, עם מספיק מקום בלב לכולם, כולן והרבה מעבר (בינונית, בעצם, אני מידה מדיום ואני 1.63)
ואיזה כיף זה כשאפשר להמשיך לאהוב, להתאהב, להתרגש!
לאפשר לעצמי מלא התחלות חדשות, להתפוצץ אדרנלין, לצאת לדייטים והמון המון חדש שיכול להיות שעבור אחרים הוא מזעזע אבל אני דווקא עפה עליו.
מצד שני, אתה קופץ לי לראש והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה, שהלוואי שיכולתי לאהוב רק אותך.
עברה רק חצי שנה, אני אתגבר עליך בסוף, מתישהו.