מתברר שהכל נהדר, באמת נהדר.
שום דבר רע לא קורה, הכל הולך לטובתי באמת הכל.
חוץ מהמוח שלי.
הקופסא נשברה ואני חווה זעם וחרדה משטויות כי ככה זה וזה מה יש.
אונסים אותי, מתעללים בי, הופכים אותי לצעצוע, עוזבים אותי להסתדר לבד ואני נתקעת עם הקופסא המקולקלת שלי.
לבד באמצע שום מקום, מוקפת בפרצופים שהם גם מוכרים וגם זרים, בנופים שהם גם הבית שלך וגם הגיהנום שלך והכל נשרף.
הכל מתלקח סביבי ואני כאן ואין לי לאן ללכת.
אז ברחתי מהבית, אבל הקופסא שלי הולכת איתי.
אני רק רוצה לזרוק אותה לפח, אפילו לא רוצה חדש, אני רק רוצה שקט ממנה, מהקופסה הזו שמטרטרת לי בראש שהכל נורא גם כשהכל ממש בסדר.
אני מרגישה ילדה קטנה ומפונקת, אבל זה לא נכון, אני פשוט מתמודדת כל הזמן עם חרא שאנשים צריכים להתמודד איתו רק ברגע הזה לפני שהם נדרסים, או כשמכוונים להם אקדח לפנים.
לחיות את אותם הרגעים המזדיינים האלה מחדש, רק שבמקום שהדבר שפחדתי ממנו יגיע וזה יגמר, זה נשאר.
זה לא נגמר אף פעם, הצעקות האלו בראש.
אבל לא קורה סביבי שום דבר, כולם מחייכים ואוהבים אותי, כולם רוצים בטובתי, כולם שומרים עליי ואני מתחרפנת.
אני רק רוצה שילטפו לי את הראש עד שהכל יפסיק לבעור סביבי, ואולי כשלא ישאר שום דבר, אני אוכל להתחיל לשקם.