אני אוהבת לומר לאנשים שהייתי חייבת לעזוב את הבית כי אני פשוט עצמאית מדי.
ההורים שלי לא יכולים להיות יותר גאים בעצמם כשזו הסיבה.
מי לא יהיה גאה בילד שלו שמסוגל להתמודד עם אחריות ועם השלכות בגיל 18?
אבל בכנות, זה שקר.
אם הייתי עצמאית מדי, כנראה הייתי גרה לבד.
לא באמת מעניינת אותי רשימת הקניות ולא באמת בא לי לנקות את הבית שלי.
מה שהבריח אותי על טיל הייתה בדידות.
בדידות עמוקה ומכרסמת שהתחילה בגיל 8 ולא הפסיקה עד שארזתי את הדברים שלי בגיל 18 ועברתי לשנת שירות בבאר שבע.
היו לי חברים (לפעמים) והמשפחה שלי תמיד אהבה אותי, אבל תמיד הרגשתי כ''כ בודדה בחיים האלה והמשפחה היא תזכורת מהלכת.
אני חיה את הטראומה מחדש שוב ושוב לידם וזה כואב.
פאקינג הורדתי טינדר שוב, שיקרתי לעצמי שזה קשור לזה שאני רוצה להכיר אנשים בחו''ל, אבל תכלס אני רק רוצה למלא את החלל העמוק שנפער בתוכי.
אני לא רוצה סקס, אלוהים, ממש לא.
לאחרונה, רק המחשבה על להזדיין (חוץ מעם אנשים בודדים מאד) מחליאה אותי.
אל תיגעו בי אם אפשר, תודה.
אבל לרגע אחד, הרגשתי כ''כ בודדה שחשבתי שאני רוצה סקס.
אבל אני לא, אני פשוט רוצה לסיים את הבדידות הכואבת הזו.
לפחות הפעם זה זמני, עוד כמה ימים אני חוזרת לחברים שלי ובינתיים אני משתדלת להנות כמה שאפשר ולחיות את הטראומה כמה שפחות.
יש מחר מסיבה בערב שאולי תיתן לי קצת שקט לבינתיים.
ואשמח לחיבוקים ואהבה שיפיגו קצת מהבדידות החדשה, כוסעמכ, מי סובל בגן עדן אה?!