כמה מביך אותי בתור ספיוסקסואלית להודות בזה (כן כן מיניות היא פלואידית וואטאבר) כמה גברים רציתי נואשות, אך ורק בגלל המשיכה שלי אליהם.
כשאני מנסה להזכר אחורה על מי שהם, אני נכשלת.
היה אחד שממש תפס אותי על זה.
ישבנו בפארק בדרום תל אביב, באמצע הלילה והוא הסתכל עליי, במבט עצוב שאז נתתי לו יותר מדי משמעות ושאל: "מה יש לאהוב בי?"
לא משנה כמה זמן אחר כך שאלתי את עצמי את השאלה הזו לגביו, לא מצאתי תשובה.
הוא לא היה בנאדם רע, פשוט לא הכרתי אותו באמת.
הכרתי רק את מה שהוא מעורר בגוף שלי, כאילו כל איבר מתעורר לחיים ממגעו הרך.
התמסרתי למבטו הכמעט אלים-בעיקר משועשע כשהוא נותן לי להתחרפן.
אבל מה היה בו?
הרבה זמן הייתי במאבק לגבי העובדה שאני תופסת סקס בצורה שטחית, על אף שעבורי הוא תמיד נתפס כאינטימי ומחבר.
בולשיט, מתברר שאני לא יותר טובה מאחרון הדושים על אבן גבירול.
שזה שטחי לי כי זה תמיד היה לי שטחי, טכני וחייתי.
אבל אולי ככה זה צריך להיות עכשיו; קצת רחוק יותר, לא מונע מרגשות שאין לי מקום עבורם בליבי.
לא בא לי לכבות את האש הזו בי.