כל חג מחדש מתפוצצת לי הבועה של אהבת חינם במדינה הזו.
מפתיע, נכון?
דווקא בחגים.
אבל את הקרדיט לכך מקבלת משפחתי הנפלאה.
לא מצד אמא, לפחות.
הם חרטו ערך זה על דגלם, לעולם לא ישמעו דיבורי שנאה בצד הזה של המשפחה, כלפיי שום דבר.
אבל אז בא הצד של אבא.
אני אוהבת את אבא שלי בכל ליבי. כמובן, יש לו עבודה לעשות, כמו כולנו, אבל הוא אוהב אותי מאד וזה תמיד יהיה איתי.
הוא גם די בסדר סה''כ, הוא אדיש מדי בשביל לשנוא.
אבל יש לו משפחה של מטורללים.
בן דוד פאשיסט, שמציטוטיו "צריך להכניס מתנגדי קורונה לכלא" (היטלר? איז דאט יו?).
דוד שלא מדבר איתנו כבר שנים בגלל פוליטיקה.
דודה אחת שהתחרפנה בגלל שהיא מפחדת מהקורונה אבל שונאת את ביבי אז לא מוכנה להתחסן וכמובן בעלה, ביביסט מושלם ("הייתי נותן לו לזיין אותי").
השיחות איתם קורעות מצחוק, באמת, לא תוכלו למצוא הסכמה במשפחה שלי על שום דבר ויש לי הרבה משפחה.
חוץ מדבר אחד; שנאת חרדים.
ברגע שמדברים על חרדים כל השנאה יוצאת מפיהם, כמה הם רעים ונצלנים וסחטנים.
כמה המדינה תהיה מקום יותר טוב בלעדיהם.
בספר גנבת הספרים, היה קטע שאמר "אנו שמים קץ למחלה שהתפשטה בגרמניה בשנים האחרונות, חסרי המוסר, הקומוניסטן, דיי יודן (היהודים)!"
ובכאב רב התחלתי לחשוב לעצמי, האם אנחנו באמת יותר טובים מהגרמנים?