אני חושבת שלא סתם קהה וכהה הן כ''כ דומות.
קהות תמיד מרגישה לי קצת כמו אפור חשוך שמטשטש את כל הצבעים והבוהק שיש לעולם להציע.
אני זוכרת שבתור ילדה בת 18, כל העולם המיני והרומנטי היה נורא מרגש עבורי.
הכל בשטח, ברמיזות, קריצות, מבטי צד והרבה הרבה אולי באדום מחרמן שכזה.
עכשיו נהייתי קצת קהה.
קהה לפלירטוטים ולגברים שפונים.
כבר הבנתי שאני עוד אחת מיני רבים (לא רבות אפילו! גם זכרים, העיקר שיש דופק).
זה קל, זה צפוי, זה הכל כמו דומינו שנופל ואני כבר יודעת להצביע מתי האחרון כבר לא יעמוד.
אני יודעת שזה נשמע מתיימר אבל בחיי שהשתעממתי.
ומה? אני בת 22.
ילדה בעולם, מה כבר ראיתי? מה לעזאזל הספקתי?
אני לא איזה פתית שלג חיה בסרט שחושבת שהיא כזו בוגרת וזהו כבר בלעה את העולם.
סה''כ סיימתי עכשיו להיות נערה, עוד מתגברת על שברון לב וקצת משברים פה ושם.
אז למה אני צריכה להתמודד עם אפור חשוך שמטשטש את כל היופי באינטימיות ורודה ומתוקה?
אני רוצה ללבוש מלא ניאון ופסטל, לא בקטע ילדותי אלא פשוט לבלוט על גבי כל השחור לבן שיש פה בעולם.
חברים קונים עוד חולצה אפורה ואני מיואשת ממזמן.
אני מקווה להמשיך להתרגש מדברים קטנים ומשמעותיים.
לא להפוך לצינית ממורמרת שמאסה בחיים (זה לא שאין לי ימים).
אז שיהיה לנו רק דייטים טובים וגניחות מהולות בליטופים ואולי קצת שריטות וחניקות בשביל הקטע.
(וגם בדס''מ די מנסה להתעלות על הקהות, כשאני חושבת על זה לרגע)