שזו הדרך היפה של חברה שלי לתאר את המחשבות האובדניות שלי.
יצירתי, אופטימי ולעומת שיט שמופיע בפוסטים קיטשיים של מוטיבציה באינסטגרם, יעיל.
אז חשבתי על הנפילות שלי, על ההרס העצמי ועל כמה שזה חרא בפניי עצמו.
לא להצליח לקום, להתמודד מול מפלצת גדולה של דברים שרק מאיימים להטביע אותך וקשה לנשום.
אני יודעת שאם רק אקום ואעשה רשימה מסודרת ואגש לזה פרט פרט, אדבר עם חברה טובה ואקבל פוש קטן אז הכל יהיה טוב יותר.
אבל אני לא מצליחה לקחת את הצעד הזה.
אבל יותר גרוע מלא לקחת את הצעד, שזה מה שתמיד קורה, גם יש את התסכול והאכזבה העצמית.
אז אני גם בהרס עצמי וגם במקום להתפתח אני רק יורדת על עצמי.
באופן מאד לא מפתיע, זה רק תוקע אותי יותר עמוק במיטה/ספה.
אני צריכה לעשות פה עבודה ו"לשנות דפוסי חשיבה" כמו שהפסיכולוגית שלי כפרה עליה אוהבת תמיד לומר לי.
אני רק עסוקה בלכעוס על עצמי, במקום לתת לנפש שלי לעצור, להיות קשובה לה.
לראות שההרס העצמי הוא סימן ואות לכך שמשהו מתרחש ואני צריכה לתפוס אותו לאט ולפרק אותו לגורמים קטנים.
אפילו השחקן הכי טוב במשחק לא מסוגל לנצח את כל הבוסים בבת אחת, אבל הוא מחסל אותם אחד אחת ורק מתחזק מכל ניסיון.
אני חושבת לעצמי שזה פתטי להשוות את זה לסכנת חיים, אבל זה היופי בחרדה-היא לא בהכרח הגיונית, אבל היא שם כדי לשמור עליי.
אז גם אם זה נראה לי פתטי, זה מה שהגוף שלי בוחר לסמן בתור סכנה וזו אני.
אני יודעת שלהיות עצמי זו הקלישאה הכי קיטשית מבין כולם, כמה קל לומר אותה וכמה קשה להפנים אותה.
יום יום, עופרי.
יום יום.